הצבת גבולות לילדים – כולם מדברים על החשיבות של גבולות אבל איך קובעים גבול בצורה נכונה?

עונשים – ברור שלא. 

לתת מדבקות ופרסים על התנהגות טובה – פרסמתי כתבה מפורטת למה זה שקול לענישה ומדוע עדיף לא להשתמש בהם. 

להתעלם מהמעשה הלא רצוי – פוגע בחיבור. 

אז מה כן?

 

יש לנו אמונה שאם רק היינו יכולים להסביר

אם רק הפעוטות שלנו היו מקבלים הסבר רציונאלי

“מתוק, שחק קצת לבד. אמא ממש ממש עייפה”

“אהובי, אנחנו נורא ממהרים להצגה שאתה מאוד תהנה בה”

הם יקשיבו, יבינו וילכו אחרינו

בלי צעקות, מריבות וטנטרומים.

 

האמונה הזו נשענת על הנחה

שאנחנו לא רוצים להיות הורים כוחניים והתנהגותיים

שעושים דברים בניגוד לרצון הילד

שעושים דברים לילד ולא מקשיבים לו, לא מתחשבים בו

ושיח בוגר עם הילד יגרום להבנה הדדית, לכבוד ואיכפתיות.

 

אני מבינה מאיפה האמונה הזו נובעת

גם אני האמנתי בה במשך זמן רב

הבעיה היא שהיא נשענת על הנחה מוטעית

שפעוטות מונעים על ידי לוגיקה ורציונאל.

 

אז מה קורה בפועל?

אנחנו סבלניים, מסבירים, מפרטים

והם? עושים כאילו מבינים

אפילו אולי אומרים “כן” במילים

ולפעמים – צוחקים לנו בפנים, ממשיכים להתנגד.

אנחנו מאבדים סבלנות ומאבדים אמונה בדרך, בגישה שבחרנו.

מדרדרים לצעקות, איומים ואולי גם ענישה.

לפעמים גם פורקים בקבוצה

“הנה אני מאמין בגישה היקשרותית

אבל היא לא עובדת! היא אולי מתאימה לילד אחר, להורה אחר, לילדים קטנים

אבל לא לפעוטות, לא לילד שלי.

אז רגע - אין פתרון? בהורות היקשרותית אין גבולות?

בשביל להיות הורה היקשרותי אנחנו צריכים ללמוד

ולא כי הדרך הזו היא דרך מורכבת ושמורה רק לאלה שעושים תואר בהורות.

אלא כי אנחנו גדלנו בדרך שונה לחלוטין.

זו שיוצאת בתגובות “אוטומט”. 

לא כי היא אינטואיטיבית אלא כי אותה “ינקנו”, איתה גדלנו, אותה ראינו בכל מקום.

 

בכתבה אחת לא אוכל להעביר את כל הידע

(שאני חושבת שכל הורה צריך להכיר עוד לפני הלידה כדי לחוות הורות נינוחה) 

אבל אנסה להסביר בפשטות.

מה שמוביל אותי בכל החלטה של הובלה

היא הידיעה שפעוט עוד לא בשל לשיח רציונאלי

גם אם הוא מבין את המילים, אין להן כח מבחינתו.

פעוט פועל מתוך דחפים.

פעוט לא מסוגל להתמודד עם שני רגשות מנוגדים.

אני רוצה לשחק בלגו אבל אני גם רוצה להצגה ואמא אומרת שנאחר ואני לא רוצה לבאס את אמא וגם לא רוצה לאחר ולכן אקבל החלטה מושכלת לדחות את המשחק בלגו כשנחזור מההצגה…

ככל שהם גדולים יותר, ככל שהשפה שלהם עשירה יותר

כך מתחזקת האשליה שהם בשלים להתמודד רגשית

עם מה שהם מסוגלים לומר מילולית.

אבל למוח שלהם (וזה המקור של כל רגש) לצערנו

יקח עוד כמה שנים טובות להגיע לאותה בשלות.

 

אגב אם אתם עדיין לא בקהילה שלנו, “הורות מחבקת”, זה הזמן להצטרף ולשאול את כל השאלות שמטרידות אתכם בנושא שינה וחינוך.

דוגמא להצבת גבולות

הוא בוחר להוציא בבוקר משחק ולהמשיך לשחק בו למרות שאני מסבירה שאין לנו זמן,

צריך להתחיל להתארגן ליציאה מהבית.

מה לעשות?

👈 לא לבזבז זמן על הסברים ושכנועים 

(כי אנחנו מבינים שזה לא יעזור וסתם מבזבז זמן ואנרגיות).

👈 להתחיל להתארגן 10 דקות לפני שבאמת צריך

(כשעשר הדקות האלה מוקדשות לילד – למשחק, לטקס של איסוף וחיבור בנוסף לזמן ארגון הרגיל).

👈 לארגן את כל מה שנדרש ליציאה בזמן שהוא משחק.

להכין הכל, באמת הכל (לנעול נעליים) כדי שהדבר האחרון שישאר לאסוף – זה את הפעוט.

👈 לומר לו בזמן הזה משפט אחד קצר, בסבלנות, בנחת.

לדוגמא – “אני רואה שאתה ממש נהנה לשחק בפאזל, אני מכינה עכשיו קופסת אוכל וכשאסיים אבוא להלביש אותך ונצא לגן.” 

👈 אחרי שסיימנו להתארגן – לגשת אליו כשהוא משחק, לרדת לגובה העיניים שלו, להכנס למשחק (נתנו לעצמנו 10 דקות ספייר אז אנחנו לא מאחרים).

בזמן המשחק לבצע איסוף – יוצרים קשר עין, מחייכים, אני כאן בשבילך. תופסת, מדגדגת, צוחקת.

מובילה לארון הבגדים. אנחנו טי רקסים ענקיים!!!

החיבור הזה לפני היציאה (במיוחד אם זו פרדה כמו גן) הוא מאוד מומלץ בנוסף על ההתארגנות הרגילה של הבוקר.

👈 לא עבד? הפעם לא צלח? אז פשוט לעשות את מה שנדרש. הוא יתנגד? כן. הוא יבכה? יכול להיות.

איך להגיב? בהכלה והבנה.

אני לא כועסת כי אני מבינה שזה התפקיד שלי להוביל

והובלה לא אומר שהוא לא יכול להפגין רגשות של תסכול והתבאסות.

מותר לו להתבאס וחשוב שהוא ידע שהוא שלי ואני שלו לא משנה מה הוא מרגיש. שהוא אהוב ומוגן, שאני סבלנית כלפיו

גם אם אינו מחייך, גם אם אינו תמיד “הילד הטוב” שהייתי רוצה שיהיה (במיוחד כשאני ממש, אבל ממש מאחרת!)

ואם נחזור שניה לקול הרציני: הנינוחות שלכם, הקול הרגוע – יעברו לפעוט. לא דרך המילים אלא דרך אינטרבריין, היכולת המדהימה של המוחות שלנו לחלוק חוויה רגשית ביניהם.

אני מתוחה – הוא מתוח. אני נינוחה – גם הוא נרגע.

זה התפקיד שלי – לקבל אותו ולווסת אותו ובזמן הזה, להוביל אותו עם אותם הגבולות שהחלטתי שישמרו עלינו בדרכנו.

👈 בכל פרדה נדגיש גם את החיבור, נבנה גשר אל תוך הפגישה הבאה שלנו.

“רצית לשחק עוד ונגמר לנו הזמן. אני מחליפה לך בגדים כדי שלא יהיה לך קר בגן. אוף זה נורא מבאס כשמפסיקים משחק לפני הזמן. אתה יודע מה נעשה אחרי הגן? נבנה בית הכי גבוה מהלגו שלך!”

לרוב אני משלבת הסבר כזה או אחר בזמן ההלבשה או הליכה לכיוון הדלת כשכמובן איתן נמצא בידיים שלי ואני לא מצפה שהוא יקשיב וילך אחרי כי אני אמא מובילה.

הורה היקשרותי הוא לא הורה משכנע (במילים)

הוא גם לא הורה שתמיד מוביל ללא דמעות.

הוא הורה שמנסה לא להוביל בצעקות.

הוא הורה שלא מאיים בפרדה.

הוא הורה שלא מעניש.

הוא הורה שמקבל רגשות שליליים (מותר לי להחליט שיוצאים. מותר לילד שלי להתבאס מזה, לצעוק ולבכות).

הוא הורה שזוכר שילד עד גילאי 5-7

הוא ילד שמונע על ידי דחפים

ולא על ידי רציונאל

ככה הטבע ברא אותו

ככה התפתחנו כמין אנושי במשך אלפי שנות אוולוציה

ואם אנחנו הגענו לשלב שבו רציונאל עוזר לנו להחליט החלטות נכונות בחיים

זה כנראה יקרה גם לילד שלי.

פשוט לא בגיל שנתיים.


תזכרו – הצבת גבולות זו לא מלחמה.

הגבול שומר עלינו, על המשפחה כולה: פיזית, נפשית. יש סיבה מדוע בחרתם את הגבול וכמו שהילד שלכם אינו פועל נגדכם גם אתם והגבולות אינם פועלים נגדו.

קורסים והרצאות בנושאי הובלה בגישה היקשרותית