מהי הגישה ההיקשרותית?
אני יכולה לדבר על הגישה הזו במשך שעות!
קשה מאוד לתמצת את כל מה שבא לי לספר לכם לכתבה אחת
אבל בואו ניתן לזה הזדמנות.
נתחיל כנראה מג’ון בולבי, פסיכיאטר ילדים שנחשב לאבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה התפתחותית.
על הגישה ההתפתחותית של בולבי נבנתה הגישה ההיקשרותית-התפתחותית שעליה אנחנו מדברים בקבוצה.
מי שפיתח ומיסד אותה הוא גורדון ניופלד, פסיכולוג קליני התפתחותי עם מעל ל-40 שנות ניסיון, מומחה בהתפתחות ילדים, מרצה בינלאומי ופרשן מוביל של הפרדיגמה ההתפתחותית.
בכתבה זו אנסה לסכם את העקרונות העיקריים של גישה זו.
1. קשר לפני המסר
הגישה ההיקשרותית שמה את הקשר בין ההורה לילד במרכז, מתוך תפיסה שקשר בטוח ועמוק הוא זה שיביא להתפתחות הטובה ביותר של הילד, ולמימוש הפוטנציאל שלו בעולם. לכן אנחנו נזכור שלא משנה מה הילד עשה, הקשר שלנו איתו, התחושה שלו שאנחנו הבסיס הבטוח שלו, היא החשובה מכל. זה לא אומר לקבל כל התנהגות אבל זה אומר שכל רגש הוא קביל ואף התנהגות לא תפחיד אותנו, לא תדחה אותנו ולא יהיה מצב שבו ניתן לילד הרגשה שהוא “יותר מידי” עבורנו.
2. חינוך והתייחסות להתנהגות
בגישות התנהגותיות נתרכז בעיצוב ההתנהגות – שינוי התנהגות לא מקובלת, חיזוק ההתנהגות המקובלת באמצעות פרסים, ענישה או התעלמות. בגישה התנהגותית נרצה לשאול את עצמנו מה הילד מרוויח מאותה ההתנהגות.
בגישה היקשרותית אנחנו נתבונן בהתנהגות כסימפטום לבעיה.
האם זה תוצר של תסכול? תוצר של פרידות פיזיות או רגשיות? תקיעות בהתפתחות ועוד.
לכן הפתרונות בגישה לוקחים יותר זמן והם לא מופנים ישירות כלפי אותה התנהגות. לדוגמא במקום לשאול איך לגרום לילד שלנו להתנהג בצורה חברתית נשאל מה גורם לו להתנהג בצורה לא חברתית ואם התשובה היא פרידות מרובות, במקום לעבוד על הקשר שלו עם הילדים בגן נעבוד על הקשר שלו עם ההורים.
3. אהבה ללא תנאי
אהבה ללא תנאי היא חיונית להתפתחות רגשית בריאה. אנחנו צריכים לייצר אצל הילד את התחושה שהוא בדיוק הילד שאנחנו רצינו. הוא לא צריך לעשות שום דבר כדי שנאהב ונקבל אותו. הוא יכול לעשות כל דבר והאהבה שלנו לא תלויה במעשיו. העקרון הזה ברור ורבים מאיתנו מאמינים בו אבל בפועל לפעמים נשתמש במערכת היחסים שלנו כדי לגרום לילד לפעול בצורה כזו או אחרת.
דוגמא לשימוש בהיקשרות לצורך עיצוב התנהגות: “אם אתה אוהב אותי אז בבקשה תעשה…” או “עד שאתה לא מתנצל אני לא מדברת איתך.”
4. התפקיד ההורי
בגישות התנהגותיות מאמינים שהאדם נולד לוח חלק והתפקיד של ההורה הוא לחנך ולעצב את ההתנהגותו ואישיותו של הילד.
לעומת זאת בגישה היקשרותית מאמינים שתפקיד ההורה הוא לאפשר לילד את התנאים לצמיחה מיטבית. על מה מדובר?
על טיפוח קשר בטוח ועמוק המאפשר לילדים לחוש מנוחה רגשית והפניית האנרגיה שלהם לצמיחה והתפתחות.
5. ההובלה ההורית
בגישה היקשרותית ההובלה ההורית מושתתת על קשר בטוח.
קשר בטוח מאפשר לילדים לתת בנו אמון, והאמון הוא המאפשר לנו את ההובלה הטבעית.
ההורה הוא המוביל והאחראי והאחריות היא גם על הצרכים הפיזיים והרגשיים של הילד. הורה היקשרותי רוצה לאפשר לילדיו להיות תלויים בו, ולהיות הפתרון לצרכים שלהם.
6. גבולות
בניגוד לתחושה הרווחת, הגישה ההיקשרותית מאמינה מאוד בגבולות.
גבולות הם חשובים. גבול הוא בועת הגנה שמגנה על המשפחה כולה – פיזית או רגשית.
גבולות יכולים להיות גבולות שמגיעים מהמציאות, לדוגמא אסור לרדת לכביש
או גבולות שאנחנו מציבים לילד, לדוגמא הגבלת ממתקים או זמן מסך.
גבולות בגישה היקשרותית לא מגיעים מסמכותניות (אני ההורה ולכן אני הקובע) ולא מעמדת כח (אני חזק יותר ולכן הקובע) אלא מתוך ההובלה הטבעית, מהתלות של הילד בנו.
בגישה ההיקשרותית ישנם דרכים מגוונות לתמוך בילד בהתמודדות שלו עם גבולות, מבלי לפגוע בקשר שלנו איתם כאשר אחת המנטרות שהכי עוזרות לי היא “מותר לי להגיד לא, מותר לו להתבאס על כך.”
7. בכי
בכי הוא אחד המנגנונים שעוזרים לנו להתמודד עם המציאות שלא מסתדרת לנו, לפרוק תסכולים שהצטברו במהלך היום.
לא משנה על מה הילד שלך בוכה – זה אף פעם לא שטותי.
אנחנו נשאף לתת מקום לבכי, ולא להפסיק אותו.
השוני העיקרי בין הגישה ההיקשרותית להתנהגותית היא שתהליך הסתגלות העובר דרך דמעות עצב יכול להתרחש רק דרך ויסות של אדם בוגר. במילים אחרות הילד בוכה בנוכחות המלאה שלנו כשאנחנו לא מגבילים את המענה הפיזי או הרגשי שלנו.
8. התפתחות המוח
בגישה ההיקשרותית נתבונן בשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא, מבחינת בשלות במוח שלו וניקח זאת בחשבון.
לא נצפה מהם למשהו שאינם מסוגלים לעשות מבחינה התפתחותית.
למשל אנחנו יודעים שלילדים בגיל הרך קיימת יכולת מוגבלת מאד לדחות סיפוקים, יכולת מוגבלת לויסות רגשי, וכן יכולת מוגבלת לראות את צרכיו של האחר. אנחנו יודעים שהם אימפוליסביים, אגואיסטים ואף אגרסיביים לעיתים. תכונות אלה לא מצביעות על חינוך לקוי ואינן מדד לאופי של הילד ו”מה יצא ממנו” כשיהיה גדול.
אנחנו לא מתרכזים בעיצוב ההתנהגות אלא בהתפתחות רגשית, בפיתוח החוסן הרגשי שכל כך חשוב בגיל הבוגר.
9. להעניק יותר ממה שהוא מבקש
המפתח לקידום עצמאות של הילד הוא לתת מענה לצרכי ההיקשרות שלו. כדי לקדם את ה”עצמי” שלו אנחנו קודם צריכים לפתח את תחושת השייכות שלו למשפחה. כדי לפתח את היכולת שלו להיפרד אנחנו נחזק את החיבור. כשהילד לא עסוק לשרוף אנרגיה במרדף למילוי צרכי ההיקשרות, אותה האנרגיה הולכת להתפתחות אישית.
מה אפשר לעשות בפועל? לדוגמא שימו לב – מי מבקש חיבוק, אתם או הוא? מי מבקש לשחק – אתם או הוא? מי מבקש קרבה יותר?
לענות לבקשות קרבה זה לא אותו הדבר כמו להעניק קרבה לפני שמבקש.
10. התפתחות העצמאות
התרבות שלנו, המושתתת על עקרונות התנהגותיים, מקדשת עצמאות. כשמדובר בילדים קטנים עצמאות פירושה נפרדות מההורים.
אבל אי אפשר לדחוף לנפרדות ובאותו הזמן לצפות לתלות והסכמה להובלה שלנו.
עצמאות אמיתית צומחת מתוך עמדת תלות המאפשרת התפתחות המוח, התפתחות מיומנויות ובסופו של דבר בניית ה”עצמי” ונפרדות מלאה.
אלה העקרונות שמובילים אותי כבר שנים, מאז שהתחלתי ללמוד את הגישה
ואני רואה איך היישום הפרקטי שלהם בחיי היומיום משנה בצורה מדהימה
גם את חיי וגם חיים של משפחות רבות שאני מלווה.
גם מבחינת התנהגויות – אלימות, מרדף בלתי פוסק אחרי אחד ההורים, קנאה בין האחים, ריבים ללא הפסקה.
ובעיקר הנינוחות של ההורים וההנאה שלהם מילדיהם.
