התרבות שלנו היא מוכוונת התנהגות. זו אינה האשמה אלא ציון עובדה והסבר לדרך המחשבה שלנו.
השאלה “איך גורמים לו להתנהג בצורה מסוימת” היא השאלה הפופולרית ביותר בפורומי הורות וחינוך.
או יותר מדויק: איך מפסיקים התנהגות מסוימת.
איך מסבירים לו שאסור להרביץ?
איך גורמים לה להפסיק לצרוח כשהיא לא מקבלת את מה שרוצה?
התנהגות אגרסיבית של ילד צעיר גורמת לרובנו לסטרס עצום מהחשש שהוא יגדל להיות בוגר אגרסיבי, תכונה שלא מקובלת בתרבות שלנו.
אנחנו מרבים לשאול את הילדים שלנו, כבר מגילאי הפעוטות:
“למה הרבצת?”
“מדוע אתה בוכה?”
וכמעט אף פעם לא מקבלים תשובה הגיונית או תשובה כלל.
אנחנו ממשיכים לומר “אסור להרביץ”, “אנחנו לא מקללים” אבל ההתנהגות ממשיכה.
לפעמים ההתנהגות מסלימה אל תוך טנטרום, פרצי זעם בלתי נשלטים שמשאירים אותנו עם הלשון בחוץ ותחושת תסכול וכישלון.
אני מציעה לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולשנות את דרך ההתבוננות בהתנהגות מאתגרת,
התבוננות שתאפשר לכם לנסות דרכי פעולה חדשות.
תאוריית המוח המשולשת של פול מקלין
כדי להתעמק בהתנהגויות מאתגרות אני קודם כל צריכה לתת הקדמה תאורטית קטנה.
חשוב לציין שכמובן שמוחנו אינו בנוי משלוש שכבות נפרדות ולא בהכרח שהן התפתחו אחת אחרי השניה כמו שמתואר במודל אך תאוריה זו נותנת הסבר פשוט וברור להתנהגויות של הילדים שלנו (ולא רק של ילדים)
המודל מדבר על המוח הזוחלי – המוח הפרימיטיבי שאחראי על הפונקציות הכי בסיסיות ששומרות על החיים שלנו. לדוגמא ויסות חום הגוף ודופק.
המוח הזה פשוט יעיל ומהיר.
את הולכת ברחוב חשוך ושומעת רעש מפחיד מאחורייך?
הלב מתחיל לפעום בחוזקה, הגוף נדרך, המוח משחרר אדרנלין, השרירים מתכווצים – אלה תגובות של המוח הזוחלי.
זה המוח שנותן את הפקודה: FIGHT – הילחם או FLIGH – ברח.
המערכת הלימבית או המוח היונקי – הוא המוח הרגשי. זהו מוח מורכב יותר שמאפשר ליונקים את התקשורת הבסיסית הלא-מילולית ביניהם. זהו החלק במוח שאחראי על רגשות. כאן נוצרים תבניות התנהגות שמתבססות על חוויות רגשיות, למידה ברמה חוייתית.
במידה והגוף מאתר איום, המערכת הלימבית תפעיל את “המוח הזוחלי” – את הפונקציות של FIGHT OR FLIGHT. כאן מופעלים הרגשות והדחפים החזקים ביותר שלנו. לא רק שליליים אלא גם חיוביים.
נאוקורטקס – המוח האחרון, זה שמבדיל בינינו לבין שאר החיות הוא המוח הקדמי, המוח הרציונאלי – החלק שאחראי על תכנון וקבלת החלטות. זה החלק שאחראי על הפעלת שיקול דעת. המוח הזה הרבה יותר איטי מהמוח הזוחלי.
אני הולכת ברחוב ולא ביער. הרעש ששמעתי הוא רעש של גזוז. הכל בסדר, אין איום, אפשר לחזור לעוררות רגועה, לשחרר את השרירים, להוריד את הדופק, להפחית בייצור אדרנלין.
לכל אחד מהחלקים במוח יש תפקיד חשוב.
כשאני נמצאת בסכנה, אני לא רוצה להיות במוח הרציונאלי. אני רוצה להגיב מהר, מה שאנחנו קוראים לו “התנהגות אינסטינקטיבית”.
כשאני לומדת למבחן אני רוצה שנאוקורטקס יהיה בשליטה.
ככל שאנחנו רגועים יותר כך הנאוקורטקס יותר בשליטה.
ככל שאנחנו יותר בסטרס כך הפיקוד עובר למוח האדום, למערכת הלימבית ומשם, במצב של איום (ממשי או מורגש) למוח הזוחלי.
אנחנו לא מחפשים שליטה של המוח הרציונאלי. אנחנו מחפשים את האיזון.
כדי שנעשה את ההחלטות הטובות ביותר, כדי שנחקור, נתפתח, אנחנו צריכים שהמוח הרציונאלי והמוח הרגשי יעבדו בתיאום אחד עם השני.
ילד שתקוע במוח האדום הוא ילד שנמצא בעוררות גבוהה או נמוכה מידי.
זה יכול להיות ילד צורח או ילד ללא הבעה, שמתכנס לתוך עצמו.
מצד שני המוח הרציונאלי יכול לשרוף משאבים רבים. אחת הדוגמאות לכך היא למידה יום ולילה למבחן תוך הזנחת צרכים בסיסיים כמו רעב ועייפות. בשלב מסוים המערכת הלימבית תפעיל איתותים: אנחנו תחת איום, יש יותר מידי גורמי סטרס ביולוגיים (למשל עייפות מרובה). הגוף יגיב בהורדת רמות סוכר בדם. כמות החשקים שהאדם ירגיש – תעלה. לרוב נרגיש חשק לאכול משהו מתוק כי הגוף צועק: אני זקוק לאנרגיה כדי להתמודד עם הסטרס הקוגניטיבי הרב.
מה הקשר בין התאוריה להתנהגות מאתגרת?
כאשר הילד נמצא במוח ה”כחול”, הרציונאלי – אנחנו יכולים לדבר על הערכים שלנו, התנהגות, על אסטרטגיות שיאפשרו לו לבחור בדרכים נכונות כשהוא נתקל בבעיה.
אבל כאשר הילד נכנס למוח האדום, ההתנהגות שלו בלתי נשלטת. הוא לא מתכנן אותה, הוא לא מקבל החלטות להתנהג כך או אחרת כי החלק במוח שיודע לעשות זאת, המוח הכחול – מכובה.
כאשר הילד נמצא במוח האדום, ההתנהגות שלו היא התנהגות-סטרס, התנהגות שלא בשליטה.
השאלות שנשאל או שיחות חינוכיות במצב זה יתקבלו כחלק מאיום וגורם סטרס נוסף שרק יכולות לשלוח אותו למוח הזוחלי.
זה לא שהוא מתעלם או לא רוצה להקשיב – הוא פיזית אינו מסוגל לשמוע אותנו, לעבד את הנאמר ולשנות את התנהגותו.
זאת הסיבה מדוע למשפט “אסור להרביץ” הנאמר לבן שלוש בשיא של טנטרום אין השפעה.
הוא יודע שאסור. הוא יודע את זה כשהוא רגוע.
ודווקא כשהוא מרביץ, החלק שיודע – לא עובד.
השינוי הגדול שאנחנו צריכים לעשות
השינוי המשמעותי שאנחנו צריכים לעבור הוא בתפיסת ההתנהגות: התנהגות נשלטת אל מול התנהגות-סטרס
ומעבר מתפקיד המחנך (כך לא מתנהגים) לתפקיד של מווסת.
השלבים הבאים הם כבר מעמיקים יותר – חיפוש אחרי גורמי סטרס שהובילו להצפה, הפחתתם, לימוד הילד לזהות את המצב בו הוא נמצא ועוד ועליהם לא אוכל להרחיב בכתבה זו.
בואו נחזור שניה לתפקיד המווסת – הרבה שואלים איך לווסת את הילד אבל האמת היא שאנחנו יודעים לעשות זאת מהינקות.
אנחנו מווסתים תינוקות מרגע הלידה.
עם מילים? לא.
עם מגע. נשימות. קול רגוע יותר, איטי יותר.
אנחנו רוכנים אליהם כדי לא להיות גדולים ומאיימים.
האתגר העיקרי בעיני מתרחש ברגע שהילד מתחיל להיות וורבלי.
אנחנו נותנים דגש רב מידי לתקשורת מילולית ומזניחים את התקשורת המתרחשת ברמת התנועות, קשר עין, רוגע פנימי שמשודר לסביבה.
אם גם אתם, כמוני, אלופים ב”למלא את הדממה” נסו ברגעים האלה להתרכז לא בילד אלא בעצמכם.
איך אתם מווסתים את הסטרס שאתם עצמכם חשים.
השינוי הזה – מחשיבה על “איך אני מחנך אותו לא להתנהג בצורה X” לחשיבה “איך אני מהווה גורם מווסת עבורו.”
היא לא פשוטה ודורשת זמן אבל היא משנה חיים, גם עבורנו וגם עבור הילדים הרכים שלנו.
עם הזמן תראו שהילדים מתחילים לזהות את המצב בו הם עוברים למוח ה”אדום” והם מנסים ליישם בעצמם את דרכי הויסות שאתם משתמשים בהם.
כשהילד מווסת – אז אפשר לדבר. להבין מה קרה. לחנך. לחשוב על דרכים אחרות לפתרון אותה הבעיה.
ולסיום תזכרו – הסיבה לכך שהשליטה עוברת למוח הזוחלי היא תמיד אחת – עודף סטרס. אבל הסיבות לסטרס וסוגי סטרס הם שונים ומשתנים מאדם לאדם וכך גם הדברים שמווסתים אותנו. לרוב, יש יותר מגורם סטרס אחד שמשפיע עלינו והם מעצימים אחד את השני.
האתגר הגדול ביותר הוא להבין מה הם גורמי סטרס המעורבים בסיפור.
ככל שהילד צעיר יותר כך גורמי סטרס יציפו אותו מהר יותר והוא ינוע מהמוח הרציונאלי למוח ה”אדום” מהר יותר. לפעמים זה ירגיש לנו “מאפס ל100”.
ברגע שנתחיל לזהות התנהגות סטרס, לווסת אותו ולהבין מה גורמי הסטרס המשפיעים על הילד – כך ההתנהגות הזו פחות תתפוס אותנו לא מוכנים.
הדרך מתחילה מהשינוי המחשבתי שלנו – מהתנהגות מאגתרת בשליטה להתנהגות סטרס.
הרצאות שיוכלו לעזור לך
לגדל ילדים שמחים ועצמאיים, שמקשיבים לנו והולכים אחרינו, ללא צעקות ועונשים.
