“בן שלוש. הכל חייב להיות בדיוק איך שהוא מחליט. אחרת – צרחות וטנטרומים! אנחנו הורים היקשרותיים, לינה משותפת, הנקה למרחקים, לא מענישים, מנסים לא לצעוק וככל שהוא מתבגר כך המצב רק מחמיר…”
“בת שנתיים. לא מוכנה לקבל “לא” כתשובה. ניסיתי להפסיק הנקות – התקבל בטנטרומים של שעות. היא קורעת לי את החולצה ודורשת לינוק כל שעתיים.”
“בן שנה וחצי. נרדם בסביבות חצות. אנחנו הורים הדוגלים בהקשבה לילד ולצרכים שלו. נגד אימוני שינה. זה מתיש ברמות..”
מה משותף לכל התיאורים האלה?
קודם כל – הורים מדהימים שרוצים לשנות את הדרך שבה גידלו אותם. דרך שבה לא התחשבו בצרכים שלהם, ברגשות שלהם. דרך שבה היית חייב לבצע “כי אמרתי לך!”. דרך שהתעלמה ממך.
המקרים האלו משותפים להורים רבים שמנסים ליישם גישה היקשרותית אך מוצאים את עצמם שוקעים לתוך התנהלות מתירנית.
אחת הבעיות הגדולות ביותר של הורים היקשרותיים היא שילדות סמכותנית זורקת אותם לגישה מתירנית שעל פניו נראית כמו הגישה ההיקשרותית אבל בעצם שונה ממנה לחלוטין..
אז מהי הגישה המתירנית?
בגישה מתירנית או הגישה ה”זורמת” הפוקוס הוא על הילד, על הרצונות והצרכים שלו.
בגישה הזו האמונה היא שהילד יודע מה טוב עבורו ונרצה להחליט עליו כמה שפחות כדי לתת לו לפתח את האישיות ועצמאות שלו.
בגישה הזו נשתדל להימנע מהצבת גבולות והגבולות הקיימים יהיו גמישים מאוד.
התפיסה הזו נובעת לרוב מהרצון להימנע מגישה הסמכותנית או בגלל חוסר אונים של ההורה – הפחד לפגוע בילד, לגרום לו לבכות. הרצון העז שיהיה שמח ומאושר.
הילד יבחר אם ללכת היום לפארק או לסבתא. הוא יחליט מתי לחזור הביתה.
הורים בגישה מתירנית יציעו לילד בחירות אוכל מרובות וישקיעו בארוחות מגוונות שאת רובן הוא ידחה.
באופן כללי הגישה מתאפיינת בשאלת שאלות מרובה מתוך הרצון לא לכפות את רצוננו על הילד ולחזק את עצמאותו.
מהי הגישה ההיקשרותית?
הבסיס של הגישה היקשרותית היא יחסים היררכיים בין ההורים לילדים. ההורים הם המובילים – הילדים הם תלויים. ההובלה הזו מתבצעת מראיית צרכים של הילדים ושל המשפחה כולה.
מטרת ההורים היא לספק צרכים פיזיים ורגשיים של הילד (המרכיב הרגשי הוא המרכיב שהיה חסר בחינוך הסמכותני שרבים מאיתנו גדלנו בו). ההורים מזמינים את הילד לחייהם – פיזית ורגשית, מווסתים אותו (עד שילמד להתווסת עצמאית), אוהבים אותו, מטפלים בו.
ההורים מלמדים את הילד על החיים, על המציאות, על התרבות וערכים הנהוגים במשפחתם.
גבולות הם כלי שעוזר בלימוד זה, תוך שמירה על הבטחון הפיזי והרגשי של הילד, משפחתו וסביבתו.
מהתאוריה לפרקטיקה
לדוגמא לינה משותפת אינה הכרחית להיקשרות תקינה. לינה משותפת היא מענה אפשרי (מעולה, מקרב), לצורך של התינוק במענה מהיר בלילה ותחושת בטחון יחד עם הצורך של האם לחזור לישון בצורה מהירה, ללא הצורך להתעורר באופן מוחלט כדי להגיע לחדר אחר ולטפל בתינוק.
הנקה בגיל של פעוטות נותן מענה לצורך בהזנה (תלוי גיל), מערכת החיסונית, ויסות וקירבה לאם. אך היא יכולה להיות גם כלי הפוגע במערכת היחסים, בהיקשרות ובסופו של דבר בהתפתחות מיטבית של הילד, אם אין התחשבות בצרכים של האם. את האימרה הזו אני כתבתי בזהירות רבה כי אפשר לפרש אותה בדרכים רבות ולכן חשוב לי להבהיר את הנקודה. ארגוני הבריאות גדולים ממליצים להניק שנתיים לפחות ולאחר מכן לפי הרצון של האם והפעוט. אין גיל שבו הנקה פוגעת בילד שלך. אז למה התכוונתי כשאמרתי שהיא יכולה לפגוע?
הנקה איננה צורך. היא מענה לצרכים רבים. כאשר האם ממשיכה להניק למרות מצבה הבריאותי שדורש הפסקת הנקה – היא פוגעת בעצמה. כאשר האם מניקה לפי דרישה וללא הגבלה בזמן שהיא בהריון וההנקה כואבת לה – ההנקה לא עוזרת ליצירת קירבה וויסות. הפתרון הוא לא להפסיק להניק אלא למצוא דרכי מענה נוספים יחד עם גבולות שישמרו על הצרכים של האם והפעוט.
כאשר הילד נרדם בשעה 23:00 זו יכולה להיות שעה מצוינת עבור משפחה בחינוך ביתי שמעוניינת בהתעוררות מאוחרת. אך אם הילד קם מוקדם בבוקר למסגרת, עייף מלילה קצר מידי, מה שגורר טנטרומים ממושכים לאורך היום – השעה הזו היא לא מותאמת לצרכים שלו ומי שצריך להוביל לשיגרה מתאימה – אלה ההורים.
גבולות
גבולות הם הדרך שלנו לשמור על הבטיחות הפיזית והנפשית של הילד וסביבתו. הם הדרך שלנו ללמד אותו את הערכים החשובים של המשפחה והתרבות שבה הוא חי.
אבל “גבולות” זו מילה מאתגרת משל עצמה.
מה זה אומר “להציב גבול?”
“יהיה קר היום, תלבש מעיל.” אני אומרת לבן ה-4 שלי.
“לא רוצה, יהיה לי חם!” הוא מתנגד.
אני יכולה להכריח אותו ללבוש את המעיל. כנראה שזה יוביל לצעקות, איומים (“אם לא תתלבש לא נלך לפארק”) או ניסיון להלביש אותו פיזית.
אני גם יכולה להגיד לו: “מתוק, אני חושבת שיהיה לך קר.” ולתת לו לבחור. יחד עם זאת – לקחת את המעיל איתי בתיק. וכשיהיה לו קר ויתלונן על כך אני אספר לו שלקחתי את המעיל כי ידעתי שיהיה קר ודאגתי לבריאותו. יש שיחשבו שזו הדרך ללמד אותו “השלכות טבעיות”. אני מוצאת שזה הזמן ללמד אותו שאמא היא דמות המטפלת בו ואחראית על הצרכים שלו. טיפול ואחריות הם חלק מהובלה ויש מצב גדול שהבנה זו תגרום לו להקשיב לי בפעם הבאה יותר מענישה בהשלכות טבעיות…
אבל יש גבולות שאי אפשר לחצות, לדוגמא גבולות של בטיחות. כשאלה בת ה-5 נכנסה לטנטרום והודיעה שאינה חוגרת את עצמה – אמרתי לה שלא נוכל לנסוע. אבל זה לא נגמר כאן כי גבולות הם רק חלק אחד בפאזל המרכיב את ההובלה ההורית.
אחרי שקבענו גבול הגיוני ששומר על כולנו (ובדקנו שזה באמת גבול כזה ולא גבול לשם גבול או כי אמרו לנו שצריך לקבוע גבולות..) אנחנו צריכים לדאוג לרגשות של הילד שלנו. מה הוא מרגיש?
כמה גבולות יש בחיינו המבוגרים שאנחנו מתלוננים עליהם ברמה יומיומית? המון! מותר להתלונן! יותר מכך – חשוב להתלונן, חשוב שיהיה לך מישהי שיכול לקבל את הרגשות שלך. זה מה שעוזר לנו להגיע ל”חוסר תוחלת” – ההבנה שהמציאות לא תשתנה ולקבל אותה כמו שהיא.
תזכרו – אתם יכולים לקבוע את הגבול ובכך להשפיע על ההתנהגות של הילד אבל אתם לא יכולים לגרום לו לא להרגיש. מקסימום – אתם יכולים לגרום לו לא להביע את רגשותיו וכולנו מכירים את האנשים שלומדים להתעלם או להפנים את הרגשות שלהם.. שום דבר טוב לא צומח מכך ובטח לא רוגע ויכולת של ויסות.
לדוגמא באותה ההנקה – אני הגבלתי את ההנקות של אלה כשהייתי בהריון. זה לא היה מספיק לקבוע גבול: “זהו, סיימנו את ההנקה.” התייחסתי גם לרגשות – “אני מבינה שאת ממש רוצה לינוק עוד אבל אני לא יכולה להניק עכשיו. הפטמות שלי רגישות מאוד.” וכאן זו ההזדמנות שלנו לפתח הרבה סבלנות ואמפטיה כי הדרך לחוסר תוחלת יכולה להיות ארוכה מאוד.
ועוד משהו חשוב בגישה היקשרותית שמבדיל אותה מהגישה הסמכותנית – חלק מהגבולות יהיו גמישים תלוי מצב. כשאני עייפה מאוד בזמן שבעלי נמצא במילואים, אני יודעת שרמת התסכולים של הילדים גבוהה במיוחד והיכולת שלי לתמוך בהם היא אפסית. במצב הזה, הגבולות אינם שומרים על הבטחון שלנו אלא הם מקור סטרס נוסף. וכאן יש חשיבות רבה בלהוביל לשינוי. כשאני מחליטה להוריד את הגבול של חטיפים, של זמני מסך או כל גבול אחר – אני מודיעה על כך. הילדים שלי יודעים שזו ההחלטה שלי שנובעת מהיכולת שלי לראות את התמונה המלאה ולהחליט את הדברים הנכונים עבור המשפחה שלנו.
משפט קטן שעושה הבדל גדול: “אמרתי שסיימנו עם המסכים אבל אני רואה כמה זה חשוב לך לסיים את הפרק. אני מרשה לך לסיים אותו.”
בגישה היקשרותית יש אימרה: יש לנו שני כובעים – הכובע המגביל והכובע המנחם. וזו אמנות שלמה לחבוש את שניהם.
הורות היקשרותית לא מוותרת על גבולות ומצד שני היא לא מתעלמת מהצרכים הרגשיים של הילדים.
המטרה שלנו היא לבנות סביבה שבה הילד שלנו יוכל להתפתח לאדם בוגר שלם – עצמאי, עם מטרות ושאיפות בחיים, אמפטי לאחרים אבל גם לרגשות של עצמו, בעל יכולת לווסת את עצמו ולהסתגל למציאות.
אחת הדרכים להשיג מטרה זו היא למצוא את האיזון בין הקשבה לצרכי הילד לראיית התמונה השלמה, הכוללת צרכים של כלל המשפחה והערכים שלנו והסביבה.
האם יצאת עם תובנות חדשות אחרי הקריאה?
תוכלי להגיב בתגובות מטה!
