אחת הטענות בעד להכניס את התינוק בגיל צעיר לגן היא שבגיל 3.5 חודשים, ההסתגלות קלה יותר.
בואו נתעמק בטענה זו (וטענות אחרות) כדי לנסות לענות על השאלה: האם יש דבר כזה “גיל אידאלי לכניסה לגן”?
מדוע בגיל צעיר ההסתגלות קלה יותר?
לתינוק בגיל 3-4 חודשים אין עדיין את היכולת להחזיק בדמות ההורה שעזב. במילים אחרות – אני קיימת כשאני פיזית לידו. חרדת נטישה המפורסמת היא אחד הסימנים להתפתחות המוח והיכולת להבין שאמא/אבא קיימים גם כשאני לא רואה אותם. ואני זוכר אותם ומתגעגע.
בנוסף, לתינוק בן 4 חודשים יש פחות יכולת פיזית להתנגד לגן. הוא לא יכול לספר לנו על כך. הוא לא יכול להתנגד ללכת. הוא לא יכול להיתפס על הרגליים שלנו כמו שבן שנה יכול.
אז כן, מבחינת כמות הבכי והתנגדות לפרידה – בגיל 4 חודשים יהיה פחות מאשר בגיל שנה.
אך האם זה אומר שזה הגיל האידאלי לכניסה לגן?
הסתגלות טובה בגיל 3.5 חודשים לא אומרת שום דבר על המשך..
סביר להניח שהתינוק שלך לא ישאר באותו הגן מגיל 3.5 חודשים ועד גיל הבית ספר.
זה שנכנס לראשונה לגן בגיל צעיר, לא אומר שההסתגלויות הבאות יהיו יותר קלות כי אותם הגורמים שלא היו רלוונטיים בגיל 3 חודשים, יהפכו לרלוונטיים בהמשך.
ראיתי את זה היטב אצל ילדים שנכנסו בגיל 3-4 לגן טט”ח של הבת שלי, כשהיא מגיעה מהבית והם ממעונות ומשפחתונים.
הסתגלות היא לא הכל
הסתגלות היא תקופה קצרה יחסית למשך זמן השהות בגן. אצל תינוק אחד היא תמשך שבוע ואצל תינוק אחר חודש אבל בסופו של דבר, בגן טוב, הם יסתגלו.
אבל מה אחר כך?
אנחנו רואים ממחקרים והמלצות של ארגונים העוסקים במסגרות שיש פער עצום גם בכמות הילדים השוהים יחד בגן וגם בכמות המטפלות על הילדים.
כלומר לא רק היחס בין מטפלות לילדים הוא חשוב אלא גם כמה ילדים מקסימום יש באותו הגן.
הרבה מהגנים בישראל לא עומדים בהמלצות המינימום שנמצאו כמיטיבות עם הילדים.
וזה אומר שגם אם ההסתגלות היתה קלה (כי הכנסנו בגיל 4 חודשים), התינוק שלנו לא נמצא בסביבה המיטבית עבורו. יכול להיות שהיה עדיף עבורו להמשיך בבית, עם הוריו או מטפלת, להיכנס לגן מאוחר יותר, עם הסתגלות ארוכה יותר.
הנקה
עבור האימהות המעוניינות להמשיך בהנקה בלעדית – לשאוב כאשר התינוק אינו שוהה בקרבתך למשך 6-8 שעות כל יום, זה אתגר רציני. האם ניתן להתמודד איתו? במקרים מסוימים כן. במקרים מסוימים לא. אנחנו בוודאות רואים ירידה חדה באחוזי ההנקה לאחר הכניסה לגן בגיל צעיר מידי.
כשמדובר בכניסה לגן לאחר ביסוס שתי ארוחות מוצקים, הסיכוי להמשיך בהנקה גבוה יותר.
האם מטפלת או משפחתון תמיד עדיפים על גן?
בטח כולכם כבר שמעתם על עדיפות לטיפול 1:1 עד גיל שלוש. אז האם להיות עם אמא או מטפלת או משפחתון קטן תמיד עדיפים על גן גדול יותר?
בקצרה? בהינתן מצב אופטימלי ביותר – כנראה שכן.
אבל האם תמיד? ממש לא.
בעבודה שלי כיועצת שינה אני רואה מקרים רבים של פעוטות בני שנתיים שנמצאים במשפחתון מקסים ואוהב, עם 2-3 פעוטות נוספים בלבד. על פניו יחס טיפול מעולה!
הבעיה היא שבאותם משפחתונים אין חצר והם לא יוצאים לגינה.
כך יוצא שבגיל שנתיים, הפעוט נמצא בדירה בלבד למשך רוב היום.
זה משפיע על רמות התסכול, על האנרגיה העודפת (שהרבה פעמים מתורגמת לאגרסיה או לשיגועים בערב), להרדמות קשוחות ושינה לא טובה בלילה.
או לחלופין סבתא מקסימה אך מבוגרת מאוד שמטפלת בבת שמונה חודשים שכבר זקוקה לזמן בחוץ, לזחול על הדשא – שלא מסוגלת לתת לה את הערות האקטיבית המספקת. מחסור בערות אקטיבית משבש את התנומות שלה, יכול השפיע על התאבון וביסוס מוצקים וכמובן משפיע על הערב והלילה.
כמו שאתם מבינים, יש הרבה שיקולים מעבר לכמות הילדים בגן, והאהבה שיש לנו אל הילדים שלנו.
אנחנו לא יכולות להסתכל על "ילד בואקום"
אחת הבעיות במחקרים מכל התחומים, זו התבוננות בתכונה או מצב מסוים בלבד.
אבל החיים הם מורכבים והאימרה “עדיף לילד מטפל 1:1 עד גיל שלוש” היא יפה לאותו הילד “בואקום” אבל יכולה להיות שגויה למשפחות אמיתיות.
יש כל כך הרבה אילוצים שבגללם מכניסים לגן כאשר כמובן הראשונה שבהן היא אילוץ הכלכלי.
אבל היא לא היחידה.
חוסר תמיכה והעדר תשתיות בחינוך ללא מסגרות הופך את הבחירה להמשיך לגדל את הילד בבית למאתגרת יותר ולא מתאימה למשפחות מסוימות.
הקטנת התא המשפחתי לאבא+אמא גורם למצב שבו אמא הבוחרת לא להכניס לגן להוביל שלושה ילדים מתחת לגיל חמש כאשר רוב הזמן היא נמצאת לבד. אני כותבת “אמא” אבל כמובן זה יכול להיות גם אבא.
גם המצב הזה אינו טבעי ומעבר לסטרס וריקון כוחות, הוא גם מעמיס הרבה האשמה עצמית: מדוע אני לא יכולה להיות אמא טובה כמו X או כמו Y או כמו כל האמהות של פעם… וזה פשוט כי לא נועדנו לגדל את ילדנו לבד ומשפחות בעבר היו מורכבות ממספר דורות ושכבות גיל שונות והילדים של המשפחה היו “של כולם”, לטוב ולרע.
האם חייבים גן?
למרות שהשאלה היא מה הגיל המושלם להכניס לגן, אני לא יכולה שלא לשים עוד אופציה על השולחן – לא להכניס לגן.
כאשר יש מסגרת תמיכה עוטפת למשפחה שבחרה בחינוך ביתי, ואני לא מדברת על ההגדרה הנוכחית של מדינת ישראל (שיכולה להשתנות כל רגע) אלא על המצב של גידול ילדים ללא מסגרת – חינוך ביתי יכול להיות אופציה מדהימה גם לילד וגם למשפחה כולה.
בתאוריה – אין שום דבר שהגן מספק ואתם לא יכולים לספק לילדכם. לא מבחינה התפתחותית, לא מבחינה רגשית, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה לימודית.
בפרקטיקה – מכל הסיבות שמניתי עד כה, חינוך ביתי אינו מתאים לכל משפחה בדיוק כמו שמטפלת/משפחתון או גן אינם אופציות המתאימות ביותר לכולם.
חשוב לעצור שניה, לא לפעול על אוטומט, לרשום את כל השיקולים והתלבטויות ולהחליט – מה נכון עבורכם?
לתינוק בגיל 3-4 חודשים אין עדיין את היכולת להחזיק בדמות ההורה שעזב. במילים אחרות – אני קיימת כשאני פיזית לידו. חרדת נטישה המפורסמת היא אחד הסימנים להתפתחות המוח והיכולת להבין שאמא/אבא קיימים גם כשאני לא רואה אותם. ואני זוכר אותם ומתגעגע.
בנוסף, לתינוק בן 4 חודשים יש פחות יכולת פיזית להתנגד לגן. הוא לא יכול לספר לנו על כך. הוא לא יכול להתנגד ללכת. הוא לא יכול להיתפס על הרגליים שלנו כמו שבן שנה יכול.
אז כן, מבחינת כמות הבכי והתנגדות לפרידה – בגיל 4 חודשים יהיה פחות מאשר בגיל שנה.
אך האם זה אומר שזה הגיל האידאלי לכניסה לגן?
אנחנו מחפשות כל הזמן את הנוסחה המושלמת:
מה הגיל הנכון להכניס לגן? מה הגיל הנכון להפסיק לינה משותפת?
מה הפער הנכון בין שני ילדים? מה הדבר הנכון לעשות?
אבל העניין הוא, שכמעט בכל שאלה שקשורה לבני האדם – אין תשובה נכונה אחת.
יש קוים מנחים ועקרונות אבל מעבר לעקרונות את החיים עצמם, חיים שלנו עם כל המורכבות שבהם.
מאחלת לכם למצוא את הפתרונות שתומכים בעקרונות ההורות שלכם
בדרך שתהיו הכי שלמים איתה!
אלכסנדרה
