במשך חודשים אנחנו לומדים להכיר את התינוק החמוד שלנו.
מתי הוא רעב ומתי הוא עייף. מתי הוא מוכן לשחק ומתי הוא זקוק לחיבוק. מה הצרכים שלו ומה הדברים המסקרנים אותו.
בסביבות גיל שנה אנחנו מתחילים לזהות ניצנים של אופי ורצון – רצון ולא צורך בסיסי.
באנגלית קוראים לזה “terrible twos” ובעברית “גיל שנתיים הנורא”
אבל לפעוטות רבים התקופה של בכי והסטריה, צרחות ואי הקשבה להורים מתחילה עוד לפני יום הולדת השני.
היא ביקשה בננה ונכנסה לפניקה כי העזתם לקלף אותה?
הוא רצה לשחק במכונית שעל המדף והורדתם בטעות את המכונית האדומה ולא הכחולה?
אתם מסבירים שלא זורקים כדור לכיוון הכביש והיא עושה זאת שוב ושוב?
אתם מתחבקים ופתאום הוא מעיף לכם סתירה וצוחק או דופק בכם מבט עיקש?
אם משהו מזה נשמע מוכר – אתם בדיוק שם, איתי, באותו הגיל הידוע לשמצה.
איזו הגדרה בעייתית זו..
למילים יש כח ומילים מעצבות מציאות. ברגע שאנחנו מדביקים תווית של “הגיל הנוראי” אנחנו מתחילים מאבק.
מי ינצח?
האם נוכל לקבוע גבולות?
האם נלמד משמעת?
האם נהיה סמכותיים מספיק?
בנוסף – ברגע שאנחנו מתייחסים לתינוק ככזה שנמצא בגיל הנוראי אנחנו מתמקדים בכל המצבים השליליים והמתסכלים וזוכרים בעיקר אותם.
אני חושבת שגיל השנתיים הוא גיל העצמאות, גיל הצמיחה, גיל ההבנה.
זהו גיל ההפרדה – זו שכה רצינו שתגיע בינינו לבין התינוק התלותי. שירצה לשחק לבד, שיחשוב לבד, שיוכל להחליט החלטות לבד – הנה הוא פה, הוא הגיע אבל לא בדיוק בצורה שתכננו ויחלנו אליה.
הפעוט מבין שהוא נפרד מאיתנו ושהוא מסוגל להרבה דברים. הוא גם מבין מה הוא לא מסוגל לעשות. יש לו רצונות חדשים והוא גם מתמודד עם המציאות שלא מאפשרת לו מימוש רצונות אלה – בין אם לא בשל לכך פיזית או בין אם אנחנו החלטנו שזה משהו שאסור עליו לעשות. הוא רוצה לתקשר איתנו וחווה תסכול כי התקשורת עדיין לא ברורה מספיק.
הטנטרומים האלה...
כל פעם שקורה לנו טנטרום אני מזכירה לעצמי שהיא לא עושה את זה כדי לבחון אותי.
היא לא עושה את זה כי היא בודקת גבולות.
היא לא עושה את זה כדי להכעיס אותי.
היא לא עושה את זה כדי לשבור אותי ולנצח אותי.
היא עוד לא בשלה למניפולציות.
טנטרום הוא המפץ הגדול של הרגשות שלה שהיא לא מצליחה להכיל בגופה הקטן.
היא רוצה ולא יכולה, היא מבינה אך לא מסוגלת לתקשר חזרה.
עבורה נפילתו של הארנב שהיא ניסתה להושיב על הכסא שקולה להלם שלי כשאני מגלה שמישהו נכנס ברכב שלי בחניה.
היא לא חושבת “אני אעשה ככה ואז אקבל ככה”.
היא לא מסוגלת לחשוב רציונליות כמו מבוגרים, במיוחד לא כשהיא מוצפת רגשות.
לפעמים זה נראה ככה:
הפעוט שוכב על הרצפה ובועט ברגליים והנה אנחנו “מתקנים” את המצב ומציעים לו את מה שהוא רצה – הבכי נפסק מיידית, הוא מחייך וחוזר למשחק או לגלידה שביקש ולא קיבל. כל כך קל להתבלבל ולחשוב – הנה, הוא בדק אותי ונשברתי. הוא רצה, צעק וקיבל.
אני נזכרת את התקופה שלי בהריון, מלאה בהורמונים – שינויים קיצוניים במצבי הרוח אינם סימן לאי כנות.
הילדה שלי בכתה כי היתה אומללה וכשהפכה למאושרת – החלה לצחוק.
פשוט כך, בכנות ומכל הלב. פעוטות לא מסוגלים להחזיק שני רגשות במקביל. כל פעם רגש חזק אחר משתלט עליהם.
מדוע ההבנה הזו חשובה?
היא עוזרת לי להירגע.
להבין שאנחנו לא במאבק ולא בתחרות.
היא לא נגדי ואני לא צריכה להוכיח לה, לבנות גבולות מלאכותיים, ללמד משמעת ולא לתת לה לשבור אותי.
התפקיד שלי הוא לעזור, לכוון, לתמוך ולחזק. הטנטרום שלה הוא לא הכלי שלה נגדי, הוא הדרך שבה היא יודעת (כרגע) לבטא את התחושות שלה.
טיפים להתמודד עם המצב
כשמבינים שהבכי והצעקות שלה הם הדרך שלה להתמודד עם המצב, לאפשר יציאה של הרגשות הממלאים אותה –
דרך הפעולה הופכת להיות טבעית ביותר.
לגשת, לחבק (אם מרשה), לנחם. לשבת לידה אם לא מרשה.
לתאר את המצב ולהסביר לה מה היא מרגישה. בצורה הפשוטה ביותר. את הרגש שלה, לא את העובדות, את הבעיות, את הפתרונות.
לתאר בצורה קצרה ולא לנסות למלא את הדממה, את הדמעות במילים.
אחרי שהטנטרום יעבור – אפשר יהיה להציע חלופות, אלטרנטיבות.
אבל לא בשיא הטנטרום.
המטרה שלנו זה לא לפתור את הדמעות אלא ללמד את התינוק להתמודד עם תסכול, לגדול להיות אדם גמיש, שלא נשבר בכשלון הראשון אלא יוצא חזק יותר, מלא ברעיונות חדשים שיעזרו לו לממש את המטרה הראשית שלו.
“אנחנו לא קופצות על הספה, אפשר לקפוץ על הרצפה או על המזרון.”
“אנחנו לא מושכות לחתול בזנב. אפשר ללטף אותו או לשחק בכדור.”
“את יכולה לאכול קוטג’ או שניצל.”
“אבא חייב ללכת, אנחנו יכולות להגיד לו שלום מהמרפסת או ללכת לטייל עם חברים.”
“אנחנו משחקות עם פאזל רק בבית. את יכולה לקחת החוצה את הבובה או את הכדור.”
כל אלה – אחרי שהטנטרום עבר, אחרי שנתנו לדמעות לצאת, אחרי שהמתח נפרק והפעוט חזר להיות מווסת ורגוע.
בנוסף תנסו לא להשאיר בסביבת התינוק דברים שלא תרצו שהוא יגע בהם.
אין שום דבר מחנך בהשארת שוקולד על השולחן כשאני יודעת שהיא תרצה לאכול אותו ושאני לא ארצה להרשות לה.
כשהטנטרום עובר תוכלו לגלות שהתינוק ימצא בעצמו פתרונות יצירתיים לבעיה שלו. אבל אם לא, תמיד תוכלו להיות יצירתיים יחד.
“הארנב לא יודע לעמוד כי יש לו רגליים מבד אבל הוא יודע לטפס על הכסא ולקפוץ משם על אלה! וגם לנשק ולחבק אותה.”
“הדוב ענק מידי למיטת תינוק אבל הוא יכול לשכב במיטת נוער הגדולה.”
“הבלון התנפץ, עכשיו אפשר להפריח בועות סבון – הן תמיד מתנפצות כי ככה זה בועות סבון…”
התמודדות עם אלימות
זריקת חפצים, הכאה עצמית, משיכת שיער ומכות לנו – עוד תופעה ידועה בגיל הזה.
גם כאן יש צורך לנשום עמוק ולהזכיר לעצמנו – הוא לא מרביץ כדי לפגוע, הוא לא מרביץ כדי להזיק או כדי להוכיח עליונות.
זו הדרך היחידה שהוא בינתיים יודע להפגין את הרגשות המציפים אותו.
התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לפעוטות ללמוד מיומנות זו.
הוא לא ילמד אם נצעק עליו – הרי לא נרצה שכל פעם שיהיה מתוסכל יצעק עלינו.
הוא לא ילמד אם נשלח אותו לפינה או לחדר “לחשוב על זה” או “להירגע בשקט”. אי אפשר ללמוד לבד את מה שאתה לא יודע.
הוא ילמד אם נסביר לו בסבלנות, יום אחר יום, את מה שהוא מרגיש וכיצד להתמודד עם הרגשות האלה.
עוד טיפ חשוב – פעמים רבות תסכול נובע מצרכים בסיסיים ביותר: רעב ועייפות.
לפעמים הם מרביצים כשהם זקוקים לתשומת לב.
זה לא אומר שהם חושבים לעצמם: אני אתנהג רע וזה יגרום לאבא להתייחס אלי
אלא שהם מרגישים רע כי הם לבד, לא מווסתים, לא מצליחים להתגבר על התסכול שלהם
והוא יוצא בצורה אלימה.
אלה בת שנתיים.
עברו הימים שבהם יכולתי להניק בת שלושה חודשים ולדבר בטלפון במקביל.
אני משחקת איתה ומנסה לדבר עם בעלי שחזר מעבודה.
היא מתחילה להתעצבן מהמשחק.
מושכת לי את היד.
מזיזה את הראש שלי אליה כדי שיהיה רק איתה.
אני לא פנויה אליה, אנחנו באמצע דיון חשוב עם בעלי.
היא מתעצבנת ומתחילה למשוך בשיערות או אולי נותנת לי מכה.
היא לא עושה את זה כדי להכאיב לי. כשאני אומרת לה שזה כואב – היא בוכה יחד איתי.
אני כן מרשה לעצמי הסבר קצר: אני לא מרשה שתפגע בי או בעצמה או באחרים.
בקול לא שיפוטי. בקול רגוע ואוהב.
להפריד בלב שלי ובקול שלי בין המעשה לבין הבת שלי.
היא לא אלימה, המעשה היה אלים.
אני לא מענישה, אני לא מאיימת.
נושמת עמוק כדי להרגיע את עצמי ובכך לשדר לה רוגע.
(יודעים איך זה עובד? אני מבטיחה לספר על החלק ה”מדעי” בהעברת רגשות בכתבה ארוכה נפרדת)
אני זו שצריכה להראות לה דרך אלטרנטיבית לפריקת סטרס.
ענישה, ריחוק ממני, התעלמות, כעס, צעקות, מכה קטנה על היד (כדי שתבין שזה כואב) – כל אלה חוטאים למטרה.
הם רק יחריפו את הצורך שלה בי, יגבירו את התלות, את הסטרס.
אני לא צריכה לפתור את ההתנהגות האלימה שהיא תופעת לוואי של סטרס, אני צריכה לפתור את שורש הבעיה.
אני רוצה שהיא תדע להתמודד עם הרגשות שיש בתוכה ובינתיים כשהיא עוד לא בשלה לעשות זאת עצמאית, אני אעזור לה לנהל את המתח הזה ולווסת את עצמי בעזרתי.
כמה מבוגרים אתם מכירים שיודעים שאסור להרביץ כי הם למדו זאת מגיל צעיר אבל אין להם שום יכולת לפרוק מתח בצורה בריאה והם אוגרים אותו בפנים עד שמתפוצצים?
לסיכום
רציתי לכתוב מעט וכתבתי הרבה.
בסופו של דבר כל המילים האלה מתרכזות בדבר אחד:
אני רוצה ללמד את הילדה שלי לכבד אחרים ולכן אכבד אותה.
אני רוצה שתדע להתחבר לרגשותיה ולכן אספר לה עליהם.
אני לא רוצה שתגיב באגרסיביות ולכן אנסה לא לצעוק עליה ולא לנהוג כלפיה באלימות.
אני רוצה שהיא תמיד תאהב אותי, תבטח בי ותבוא אלי עם בעיותיה ולכן אני אנסה לא להרחיק אותה, לשלוח לפינה, להתנות את הקשר שלנו בהתנהגות טובה.
כשלי יש קושי להתמודד עם הקושי שלי לווסת את עצמה
אני תמיד מזכירה לעצמי – מתוך שנינו אני הבוגרת ואם קשה לי, איך אני מצפה שהיא, הקטנה, תדע להתמודד טוב יותר?
מאחלת לכולנו לעבור בהצלחה את גיל השנתיים הנפלא ולקבל בסופו
ילדים סקרנים, חייכנים, שיודעים להתמודד עם המציאות ומחוברים לרגשותיהם.
