פירסמתי רגע בחיים עם הילדים שמצאתי פתרון יצירתי כשהם הרביצו,
ואבא מתוק שאל, למה פשוט לא לומר:
״זה לא נעים לי כשאתה מרביץ, זה לא כיף להיות פה לידך כשזה קורה..״ וללכת.
כי מה, איך הילד יבין אם לא נתרחק ממנו?
אם אני לא אגיד את זה הוא יחשוב שזה סבבה, שזה מותר ואפילו רצוי להרביץ…
המשפט הזה יוצא מנקודת הנחה שגויה…
הילד חושב שזה סבבה להרביץ, הוא מרביץ מתוך מחשבה רציונלית,
ואם נלך ממנו הוא ילמד שזה לא סבבה, הוא יבין שאסור להרביץ.
לא, לא ולא…
הילד שלך יודע שזה לא סבבה להרביץ.
הוא מבין שזה לא בסדר הוא לא טמבל.
אז למה בכל זאת הוא מרביץ?
כי הוא לא מצליח לא להרביץ.
כי ברגע הנתון שעולה בו הרגש העוצמתי של כעס של תסכול של אכזבה,
הוא לא מצליח לפרוק את הרגשות האלו במקום שלא פוגע באף אחד…
הוא לא יודע עדיין לעזור לעצמו להתווסת. הוא צריך עזרה.
הפעולה שלו מגיעה מתוך מערכת לימבית (של רגשות) ואנחנו מגיבים מתוך מערכת קוגניטיבית (של מחשבות) זה שתי שפות שונות לגמרי.
הוא מדבר בעברית ואנחנו ברוסית..
זה כמו שאני באה מתסוכלת רצח מיום פסארה שהיה לי, ואני אגרסיבית ממש..
אם עמית בעלי יגיד לי תרגעי! תשתי כוס מים! אני אלך ממך כשאת ככה!
או, תכנסי לחדר תרגעי ותצאי, סביר להניח שאני לא אלמד מזה כלום..
בעצם אני כן.
אני אלמד שהוא לא המקום הבטוח שלי בעולם.
שהוא לצדי רק כשאני סבבה. רק כשאני שמחה.
אני אלמד מזה שהוא אוהב אותי עם תנאים ככה בדיוק עם הילדים שלנו..
זאת לא בעיה התנהגותית, זה עניין רגשי.
ואין בעיה לדבר רגשות: ״לא נעים לי״, ״אני מתסוכלת״, ״אני מתגעגע״ וכו..
להרגיש ולדבר רגשות בבית זה בגדר מאסט..
הבעיה מתחילה כשאנחנו מטילים את האחריות של הרגשות שלנו על הילדים, והולכים מהם בציפייה שהם ילמדו משהו מזה.
זה מבהיל, פוגע בקשר שלנו איתם ויוצר אצלם תסכול גדול מאוד.
הוא הרביץ כי הוא היה מתוסכל (ולא הצליח להוציא את זה במקום ראוי)
אז עכשיו כשהלכתי ממנו, מה עשיתי?
הגברתי את התסכול שלו!!!
עכשיו לא מספיק שהוא מתוסכל ממשהו ולא יודע מה לעשות עם הרגש הזה,
עכשיו גם אבא לא מבין אותי, אמא לא רואה בי את הכוונות הטובות שלי וכו.
היה מתוסכל- הרביץ- הלכתי ממנו- התסכול גבר.
לא לימדתי אותו כלום ופעם הבאה זה יחזור על עצמו בלופ אין סופי שאלוהים רק יודע איך נצא ממנו.
השם יעזור לילדים שלנו אם אנחנו נפעל מתוך אינסטינקט ונתנהג בהתאם לרגשות ולצרכים שלנו.
אנחנו לא בגילם. אנחנו המבוגר האחראי!
אם ניתן רשות לרגשות שלנו להשתלט עלינו זה יהיה אסון.
״זוז ממני אני כועסת עליך״
״אתה מכעיס אותי לך לחדר ותחזור כשתירגע״
״אתה מביך אותי אני לא יכולה להיות לידך כשאתה ככה״
כל המשפטים האלו מגיעים כשאנחנו לא מבינים את הדבר הכי פשוט בהורות, הילדים לא קיימים בשבילנו, אנחנו קיימים בשביל הילדים.
להיות הורים לא אמור להיות תפקיד שמשרת אותנו, הורות אמורה לשרת רק מישהו אחד- את הילדים שלנו.
אנחנו צריכים תמיד לשאוף להיות בעמדת הובלה, בטוחה ומיטיבה וזה כולל לקחת אחריות על הקשר איתם תמיד.
להיות סמכותיים, אבל לא מתוך כוח. סמכות מלשון לסמוך.
כשהם יסמכו עלינו, שלא ניפרד מהם, שלא נעזוב אותם בגלל התנהגות לא רצויה..
שלא נשתמש בכוח שלנו כדי להשיג משהו מהם, אז או אז אנחנו נהיה סמכות עבורם.
נכון, רגשות זה אחד הדברים היותר חשובים להנגשה בבית, אבל חשוב שהם יהיו מנותקים מסיבה ותוצאה של הילדים.
אפשר לומר: ״וואי אני כל כך מתוסכל עכשיו שהגז לא נדלק לי״
״אני עצובה מאוד כי אני מתגעגעת לאח שלי״
״אני כועסת כי נשרף לי האורז״
אבל לא: ״אתה מעציב אותי כשאתה מתנהג ככה״
״אבא כועס עליך כשאתה לא מקשיב״
״אין לי מצב רוח בגללך״
לתת שם לרגש, כן!
להאשים ברגש את הילדים, לא!
הם לא אמורים ולא מסוגלים להיות אחראים על הרגשות שלי, זה לא התפקיד שלהם.
מטרת העל של האבא ברורה מאוד..
הוא רוצה לחנך את הילד שלך, ללמד אותו מה מותר ומה אסור כדי שיהיו לו כלים להתמודד בחברה, שיכבד..
שלא יהיה ילד מניאק.
זאת מטרה מדהימה וחשובה ואני בעדה!
פשוט הדרך לשם אף פעם לא תעבור דרך הרחקה, ענישה, כעס, איום.
כל אלו רק יעשו נזק לקשר בינכם.
למידה אף פעם לא תתרחש מתוך ניתוק.
או מתוך סערת רגשות..
למידה תתרחש רק מתוך חיבור.
כשהילד שלי סוער- אני מדמיינת שהוא טובע (חס וחלילה) בטוח אף פעם בחיים לא ראיתם מציל צועק במגפון לילד טובע
״ילדדד ילדדד תירגע!!! זה לא נעים לי שאתה מנופף בידיים שלך ובולע מים!!! תקרא לי כשאתה נרגע אני לא יכול להיות לידך ככה!״
חחחח ברור שלא!
כשמישהו טובע יש רק דבר אחד שצריך לעשות!!!!
לרוץ לים עם חתכת חסקה או סירה או מצוף, ולהציל אותו!
להוביל אותו לחוף מבטחים..
בחוף, אחרי שהוא הקיא את כל המים שבלע, והוא נרגע, ושם עליך ראש..
ואולי שתה מיץ קוקוס כזה קריר ונעים..
שם ורק שם אפשר יהיה לדבר על מה שקרה.
על מה עושים אם זה יקרה שוב פעם.
לא בסערה, לא בטביעה, כי שם לא תהיה למידה.
אנחנו ניהיה שם לצידם, עד שילמדו לשחות.
יש לי דוגמא אחרונה שממש עוזרת להבין:
״היי זרע של עץ תפוז, תקשיב לי ותקשיב לי טוב!
אם אתה עכשיו לא מביא לי תפוזים, אני נשבע לך בחיים שלי.. אין לך יותר מים.. לא תראה שמש! וגם לא צל..
דיי נמאס לי כבר מהשטויות האלו! אתה תלמד להקשיב. הבנת אותי?? אין מים! תביא לי עכשיו תפוזים!!״
מוזר נכון?
אי אפשר להאיץ את הטבע, זה ברור לנו כל כך..
אז למה עם הילדים שלנו יותר קשה לנו להבין את ההגיון הפשוט הזה?
למה אנחנו מנסים שוב ושוב לדרוש מהם תפוזים בכל מחיר? הם יגיעו. הם טובים. הם ילמדו. הם יבשילו.
זה הטבע שלהם, הם שואפים לשם אבל אנחנו לא יכולים להאיץ את ההתפתחות הזאת, ובכל פעם שננסה- נזיק.
נפגע בתהליך הטבעי שאמור לקרות, וגרוע מזה, נפגע במערכת היחסים שלנו איתם.
ותכלס.. אין דבר יותר חשוב מזה.
האם זה אומר שסבבה להרביץ ושיעשו מה שבא להם?
ברור שלא!!!!
להרביץ זה לא סבבה.
לזרוק לנשוך לקלל, זה לא סבבה!
הכל בסדר בהבנה הזאת, אבל כשאני לצידם באהבה לעבור את זה, זה לא מסמן להם שזה סבבה. הם לא יבינו מזה שזה מותר.
הם יבינו מזה רק דבר אחד- אני אהוב בלי תנאים.
אוהבים אותי.
אני טוב, אם אבא ואמא זוכרים שאני טוב, שאני טובה, אז זה בטוח נכון.
כל מה שנשאר לנו לעשות זה לספק להם את התנאים המתאמים והראויים בשבילם, ולהאמין בהם.
להאמין בפוטנציאל האנושי שלהם.
בלב הטהור, בכוונות הטובות.
הילדים שלנו, כפרה על הראש שלהם, הם כמו פרחים.
כל צמח הוא עולם, וכל אחד צריך תנאים אחרים לגדול.
יש צמחים רגישים יותר ויש פחות, יש כאלה שצריכים הרבה שמש ויש כאלה שחשיפה לשמש תפגע בצמיחה שלהם.
יש כאלה שזקוקים לשטח אדמה גדול כדי להצמיח שורשים.
מי אם לא אנחנו נדע להכיר את הילדים שלנו, נלמד את הצרכים המיוחדים של כל אחת ואחד, נשקיע, נטפל, נעניק..
ונחכה בסבלנות להנות מהפירות 🤍
חני אוהד אטיאס, מדריכת הורים ויועצת שינה בגישה היקשרותית.
ובכל זאת - יש מתכון איך להגיב?
רציתי להוסיף כמה מילים על הכתבה של חני שגררה תגובות רבות.
הרבה הורים התחברו לדברים. חלק נשארו עם תהיה- ובכל זאת, מה כדאי לעשות?
לכן החלטתי לצרף גם ריל של חני, חד, קצת סרקסטי, לי אישית הוא גרם לצחוק.
ומי שמחפש תשובה רצינית – המטרה שלנו היא לשדר רוגע. רוגע שיתפוס גם אותם ויחזיר אותם למוח הרציונאלי
זה שיודע שאסור להרביץ. זה שממש לא רוצה לפגוע.
ואיך עושים את זה ולמה אין לנו נוסחא אחת לכולם? תקשיבו לריל, חני מסבירה.
