כשהפכתי לאמא תפסתי את עצמי מתנצלת הרבה.
מתנצלת על הבחירות שלי, על החיים שלי, על מה שגורם לי לאושר.
שמתי לב שכל פעם שחברה שלי מתנצלת אני עוצרת אותה ואומרת “תפסיקי, אין לך על מה.” אבל לא מיישמת את אותה העצה עלי.
אז הנה אני עושה את אותו הדבר – מפסיקה להתנצל על הדברים שהופכים אותי לאותי.
7 דברים שאני מפסיקה להתנצל עליהם
אני פמיניסטית ועל זה אני לא מתנצלת.
זה לא אומר שאני חושבת שכל הגברים פגומים, מצפה להטבות בגלל שאני אישה או משתמשת בפמיניזם בכל מצב, קשור ולא קשור.
אני כפמיניסטית מאמינה בכך שהיכולות שלנו נובעות ממכלול של דברים ולא (רק) מהמין שלנו, מאמינה בכך שכל אחד יכול לשאוף להיות כל מי שהוא רוצה, מאמינה בכך שאין דבר כזה מקצוע נשי\גברי או “תפקיד במשפחה” או “אושר נשי\גברי” וייעוד בחיים שאני אמורה לשאוף אליו רק כי אני אישה.
אם לסכם את הגישה שלי במשפט אחד: “אני לא נגד צבע ורוד, אני נגד המחשבה שורוד הוא הצבע היחיד שמתאים לי.”
אני מפסיקה להתנצל על כך שבחרתי להאריך את חופשת הלידה שלי ולעזוב קריירה מוצלחת בהייטק, מעשה כביכול לא פמיניסטי כלל. אני מפסיקה להרגיש צורך לספק הסברים ארוכים שאני מרגישה שזה טוב לי ולילדים ולמשפחה, שחסכנו מספיק כסף, שהעבודה חשובה לי אבל הילדים יותר. בין אם בחרת לצאת לעבודה כמה שבועות לאחר הלידה ובין אם בחרת לא לחזור לעבודה כלל – את לא צריכה להתנצל על כך.
אני מפסיקה להתנצל על כך שאיני משתמשת במוצץ או בבקבוק או בתמ”ל ואני מפסיקה להרגיש צורך למלמל הסברים ארוכים. לא, אני לא קיצונית. לא, אני לא מוותרת על “מוצץ הוא החיים”. לא, אני לא נהנת לסבול. אלה החלטות שבחרנו לעשות במשפחה שלנו שנכונות למשפחה שלנו ואין צורך להשוות למשפחה שלכם ולא משנה אם בחרתם כמוני או אחרת.
אני מפסיקה להתנצל על זה שאני מניקה (למרחקים) ולעולם לא היו לי בעיות בהנקה, גם לא אחרי לידה קיסרית. לא, זה לא במזל ולא במקרה. לא, זה לא בגלל שאני מדריכת הנקה (לא הייתי כזו כשאלה נולדה). זה שילוב של הרבה דברים שחלקם היו תלויים רק בי, חלקם היו תלויים גם בי וחלקם לא היו תלויים באף אחד. זה בסדר אם את מתחברת להנקה, זה בסדר אם את לא מתחברת להנקה. זה בסדר אם הנקת למרחקים וזה בסדר אם בחרת לבוא ללידה עם כדורים לייבוש חלב. זוהי דרך שלך, זוהי דרך שלי. אל תשווי את עצמך אלי, אל תחשבי במושגי אמא טובה יותר או פחות. את אמא נהדרת לילדייך ואני – לילדיי.
אני מפסיקה להתנצל על זה שאני ישנה טוב וישנתי טוב תמיד, גם כשלא הייתי יועצת שינה (מחלות ושיניים לא נחשב, נכון?) אני נהנת מלינה משותפת עם ילדיי, גם בגיל חודש וגם בגיל שלוש שנים. אני לא צריכה להתנצל על כך ואני גם לא צריכה להרגיש מוזרה רק כי החלטה זו אינה בנורמה בסולם ערכים של משפחה אחרת. זה בסדר אם אתם ישנים בלינה משותפת, בלינה באותו החדר, בלינה נפרדת. זה גם בסדר אם ילדתם טבעי או קיסרי או פונדקאי או אימצתם. אל תתנצלו ואל תגרמו לי להתנצל.
אני יודעת שזה מאוד מפריע לכם אבל לא, לא קר לו, הוא לא נחנק במנשא, הוא לא מבקש מוצץ והוא לא ינק עד הצבא.
אני מפסיקה להתנצל שעולמי עכשיו סובב סביב התינוקות שלי וסביב הורים אחרים ותינוקות שלהם. כשהייתי בתיכון דיברתי בעיקר על בגרויות (ובנים). בצבא הרצתי בדיחות חיילים. כסטודנטית התלוננתי בעיקר על לימודים. והיום? היום אני כותבת על הנקה, על שינה, על הורות בגישה היקשרותית. זה הפרויקט הגדול בשלב זה של החיים שלי. אל תתנצלו על כך שאתם נמצאים בתקופה בחיים שבחרתם להיות בה והנושאים שעניינו אתכם קודם אולי כבר לא מעניינים. איפה אהיה עוד עשר שנים? אני יכולה רק לשער. אולי אהיה במקום שונה לחלוטין, בזמן שאנשים שהיום מדברים על פרויקטי תכנות יתחילו לדבר על תינוקות 🙂
מאחלת לך הורות מחבקת –
גם בזמנים מאתגרים וקשים
מלאה ברגעי כיף, חיבור ואהבה.
אלכסנדרה
