זהו ניסוי חשוב מאוד, שבוצע עם תינוקות רבים והגיע לאותה התוצאה בדיוק.
לניסוי יש מספר גדול של מסקנות.
מסקנות הנוסעות מהניסוי בהקשר של שינה
1. תינוקות זקוקים לנו כדי להתווסת, כדי להכנס למצב עוררות של נמנום וממנו לשינה. הם עדיין לא מסוגלים לעשות זאת עצמאית וניסוי זה מצטרף לרשימת ניסויים ומחקרים אחרים שהגיעו לאותה המסקנה.
2. תינוקות קוראים את הרגשות שלנו ומשקפים אותנו. אם אנחנו בסטרס, אם אנחנו בדכאון, אם אנחנו לא מחוברים רגשית – רמות הסטרס של התינוק יעלו. הגוף מתמודד עם סטרס בעזרת הפרשת הורמוני עוררות שמפריעים להרדמה.
3. ישנם אימוני שינה המציעים “פני אבן”, אי יצירת קשר עין וחוסר תגובה בזמן שהתינוק קורא להוריו ומגיב באותו מצוקה. ממליצים להורה לשבת ליד התינוק ובכך לשדר לתינוק את הבטחון שההורה נמצא והוא לא צריך לחשוש להרדם לבד.
הניסוי מראה בצורה חד משמעית שנוכחות הפיזית שלנו ללא תקשורת פעילה, כאשר התינוק מבקש אותה, לא עוזרת להפחתת הסטרס ולא מאפשרת התכנסות למצב רגוע הנדרש להרדמה.
הניסוי הזה וההרחבות שבוצעו בעקבותיו מדגימים שיותר מקשרים מרובים ואינטרקציות פיזיות, תינוקות מפתחים חברותיות, על ידי לימוד הבעות הפנים ושיקוף הרגשות של הוריהם.
עם הזמן הניסוי הורחב וראו שהתינוקות נכנסים למצבי לחץ גם עם אבות, אנשים מוכרים ואנשים זרים בסביבתם (כמובן שהם מגיבים בעוצמה חזקה יותר לאנשים הקרובים) והמצב לא קורה עם צעצועים, לא משנה עד כמה הם מעניינים ואינטרקטיביים.
הנקודה הזו מחזקת את חשיבות האינטרקציה בין המטפלים לתינוק והשפעתה על התפתחות יכולות חברתיות בהמשך חייו.
נמצא קשר בין מידת הרגישות של האם והאינטרקציה עם התינוק לבין התנהגות התינוק בגיל שנה, שנה וחצי ובעיות התנהגות בגיל שלוש – חברתיות, אגרסיה, אימפולסיביות, לחץ וכו.
