איזו כותרת “קליק בייט” נכון?

אבל האמת שאני חייבת אותה לכתבה אחרת שהיתה אפילו קלייק בייטית יותר: “המשפט שיסיים ויכוחים אינסופיים עם הילדים.”

איזו הבטחה ענקית יש כאן!

בקבוצת הדיונים של הקורס שלי, הבסיס הבטוח, ביקשו ממני להתייחס לכתבה או יותר נכון למשפט המוצע.

מפה לשם – נולדה הכתבה הזו. אז בואו נצא לדרך!

משפט הקסם: ככה החלטתי

בחיי ילד צעיר (וגם ילדים לא כל כך צעירים) יש גבולות רבים. הרבה מהם נקבעים על ידנו ההורים.

“האם אפשר שוקולד לפני השינה?” – לא.

“לך לישון.” – אבל אני לא עייף!

“הגיע הזמן ללכת מהגינה” – אבל אני רוצה להישאר!!

“אפשר לקנות את הצעצוע?” – יש לך מספיק.

“נגמר זמן מסך” – אפשר עוד קצת?

אינסוף גבולות שלכאורה גם מנוגדים לרצונות של הילדים.

אני אומרת לכאורה כי אולי הם מנוגדים לרצון שהם מפגינים אבל פעמים רבות הם עונים על הצורך האמיתי שיש לילד (לדוגמא בשינה, ברעב, במנוחה, בזמן פריקת רגשות ועוד).

מהו משפט הקסם שמציעה הכתבה?

במקום להתווכח ולהסביר במשך שעות את הרציונאל מאחורי הגבול, לומר “ככה החלטתי.”

פשוט ככה.

המשפט גם מחזיר את ההובלה אלינו, גם מפסיק ויכוחים מתישים וגם (לפי הכתבה, כן?):

מה שהילדים צריכים להבין זה שיש גבולות, ושהם לא תמיד יקבלו את מה שהם רוצים.”

אז מה לגישה ההיקשרותית ולי בפרט, יש להגיד בנושא?

משמעות הגבולות

אני חושבת שצריך להתחיל ממשמעות של גבולות.

המשפט “ילדים צריכים להבין שהם לא תמיד יקבלו את מה שהם רוצים” הוא אולי נכון אבל הוא לא בהכרח המסר שאני רוצה להעביר לילדים שלי.

ואם נשמע לא מעט הורים תומכים במשפט הזה, פתאום כשאני אנסח אותו בצורה כזו:

“לא, אתם לא יכולים להיות כל מה שאתם רוצים להיות.”

ישארו לו הרבה פחות תומכים.

אבל בגדול זו אותה המשמעות..

מה המסר שאני כן רוצה שהם יקבלו?

 

1. הגבול שנקבע מגן עליהם ועל הסביבה. לא תמיד הם יבינו את הסיבה, לא תמיד אני אסביר את הסיבה אבל זו מטרת הגבול. הוא נוצר בעדם, בשבילם.

2. אני לא חיילת ששומרת על הגבול והגבול לא נועד ללמד אותם שהם לא יקבלו את מה שהם רוצים. הגבול הוא בועת הבטחון של כולנו.

 

כשאני חושבת על גבולות, אני לא רואה אותם כמחסום שרק אומר “לא”. אני רואה אותם כחיבוק בלתי נראה, כזה שמגדיר לילדים את המרחב שבו הם יכולים להרגיש בטוחים ולחקור את העולם. ילדים זקוקים לידיעה שיש מי שמחזיק את ההגה עבורם. 

 

האם באמת ככה החלטתי?

אנחנו נמצאים באתר סקי. הילדים שלי חסרי פחד והם גולשים במסלולים אדומים שאני נתקפת בחרדה רק להביט בהם.

אנחנו מתחילים בגלישה ואני קובעת גבולות – לא לאבד אותי באופק, לעצור ולחכות לי. לגלוש לאט ובזהירות.

אני מדברת את הפחדים שלי.

למזלי בעלי לצידי והוא מדייק אותי.

“ילדים, סעו במהירות שבה אתם בטוחים. אפשר גם הכי מהיר שאתם רוצים. נפגש לפני הירידה הגדולה, שם אתם תחכו לנו.”

לפני שאנחנו משתמשים במשפט הזה “ככה החלטתי”, חשוב לעצור רגע ולשאול את עצמנו: 

האם באמת החלטתי?
או שזו תגובה אוטומטית, מתוך אינרציה? מתוך הפחדים שלי?

אולי אני אומרת “ככה החלטתי” כי תמיד אמרו לי שלהורים חייבים להיות גבולות ברורים? 

אולי כי אני מפחדת “לאבד שליטה”?

לפעמים אנחנו מקבלים החלטות מהבטן, בלי לשאול את עצמנו אם בכלל יש צורך אמיתי בגבול הזה. 

האם הסירוב נובע מדאגה אמיתית לצרכים של הילד? 

או שאולי הגבול הזה משקף בעיקר את הצרכים שלנו – לשקט, לנוחות, או למחשבה שאנחנו “עושים את הדבר הנכון כהורים”?

ואולי בכלל אין צורך בגבול?

הרבה פעמים כשעוצרים רגע לחשוב, מבינים שדווקא אין בעיה אמיתית בבקשה של הילד. 

אולי אפשר להישאר עוד בגינה? האם באמת מפריע למישהו שהוא יבוא בתחפושת פיראט לגן? וכו’.

מה יקרה אחרי שנאמר את משפט הקסם?

אז אמרנו “ככה החלטתי”. מה יקרה עכשיו?

 

הרבה פעמים, התגובה הטבעית של ילדים לגבול היא התנגדות. בעצם גם של מבוגרים.

מי מאיתנו שמח לא לקבל את מה שבא לנו?

הם ימשיכו לבקש, להתווכח, אולי אפילו לבכות או לכעוס. וזה טבעי – הם ילדים, והם מתמודדים עם תסכול דרך ביטוי רגשות. הם עוד לא למדו (בתקווה) לשתוק ולבלום את הרגשות בפנים.

אז בואו גם לא נלמד אותם…

 

אם נעצור כאן ונגיד שוב ושוב “ככה החלטתי”, אולי נצליח לעצור את הוויכוח, אבל מה יקרה לצרכים הרגשיים שלהם?

 

האם הם ירגישו שאנחנו מבינים אותם?

האם הם ירגישו בטוחים לבטא את עצמם?

האם הם ילמדו איך להתמודד עם תסכול בצורה שמקדמת אותם?

המשפט “ככה החלטתי” הוא גבול, אבל גבול לבדו לא מספיק. 

ילדים זקוקים למענה רגשי – לחוויה שבה הרגשות שלהם נשמעים ונענים, גם אם לא תמיד הם מקבלים את מה שהם רוצים.

 

כשהם שואלים “למה” או מנסים להתווכח, זו ההזדמנות שלנו לעבור ממישור רציונאלי למישור רגשי.

זה מתסכל. זה מבאס. זה מכעיס.

בגילאי 3-6 שנים סיפורי “אתה יודע, כשאני הייתי בת 4 ורציתי להישאר עוד בפארק, מה אמא שלי היתה אומרת?.. יודע איך הרגשתי?..” וכו’.

 

המענה הזה לא משנה את הגבול, אבל הוא כן עונה על הצורך של הילד להרגיש שמבינים אותו. 

ויותר מזה, הוא בונה חוסן רגשי, התמודדות עם המציאות שלא מסתדרת לו ומחזקת את הקשר שלנו איתם.

 

בסופו של דבר, מה שמרגיע ילדים זה לא רק הגבול, אלא התחושה שיש שם מבוגר שמכיל אותם, מוביל אותם, ושומר עליהם מתוך אהבה והבנה.

האם לא כדאי להוסיף הסבר לגבול?

אני לא מסכימה עם הכתבה שיש תשובה אחת שנכונה לכל מצב.

השאלה האם להסביר את הגבול או לא תלויה בהרבה גורמים – בגיל הילד, במצב הרגשי שלו ובסיטואציה עצמה.

 

כשמדובר בילד שמסוגל להקשיב ולהבין את הרציונל, הסבר קצר ופשוט יכול לתת לו תחושת ביטחון. למשל:

“אנחנו לא אוכלים סוכריה לפני השינה כי זה מקשה להירדם, ואנחנו רוצים שיהיה לך כוח מחר.”

כשהוא לא מצוי בסטרס רב, כשהוא נמצא בחיבור פעיל איתנו, כשהוא בגיל אינטגרטיבי (מסוגל לערבב בין רגשות שונים) – ההסבר יכול להטיב איתו.

 

כשמדובר בילד עייף, כועס או מוצף רגשית, ההסבר עלול רק להחמיר את התסכול. במקרים כאלה, הילד לא מחפש להבין את הסיבה – הוא פשוט צריך אותנו, לעזור לו לפרוק את הרגש שלו ונשמור על הגבול בצורה רגועה.

 

בסופו של דבר, ההחלטה אם להסביר או לא נובעת ממה שהילד צריך ברגע הזה – ולא מתוך הצורך שלנו להצדיק את עצמנו כהורים.

הילד מלא בהתנגדויות? זה לא רק עניין של גבולות!

דבר נוסף שמפריע לי בכתבה זו, הוא רידוד של השיח.

ואני לא מדברת אפילו על האשמה סמויה של ההורים שלא מסוגלים להציב גבול ברור…

עם כל הכבוד לגבולות (ובגישה היקשרותית לומדים לייצר אותם בצורה מיטיבה ומדברים על הנושא לא מעט)

חשוב להבין: לא הכל זו שאלה של גבולות!

הפשטה כמו זו שמציעה הכתבה – שהסיבה היחידה להתנגדות הילד היא חוסר היכולת ההורה לקבוע גבולות – היא לא רק לא מדויקת, אלא גם מפספסת את העומק של הקשר בין הורה לילד. ברוב המקרים, הסיבה להתנגדות היא הרבה יותר מורכבת מגבולות, ולמעשה, פעמים רבות היא בכלל לא קשורה לגבולות עצמם.

למה ילדים שלנו מתנגדים לגבולות שקבענו?

 

1. הצורך באוטונומיה – רצון נגדי הוא חלק טבעי מההתפתחות של ילדים. הם לומדים להגדיר את עצמם ואת הרצונות שלהם, וזה יכול להתבטא בהתנגדות אוטומטית לכל מה שאנחנו אומרים. המטרה כאן היא לא “לשבור את הרצון” אלא לכוון אותם בדרכים שונות (אני מפרטת על כך בהדרכה על דרכים לשיתוף פעולה).


2. עומס רגשי או סטרס – ילדים מוצפים בגורמי סטרס (פיזיים או רגשיים) יבטאו פעמים רבות את המצוקה שלהם דרך התנגדות. במקרים כאלה, הם לא מתנגדים מתוך “בחירה” או “רצון לבדוק גבולות”. על המנגנון הזה תוכלו לקרוא בפירוט כאן.


3. אי בשלות – ילדים צעירים, עד גילאי 5-7 שנים, מונעים על ידי דחפים. הם עדיין מתקשים לשלב רגשות, צרכים ורצונות. יכולת אינטגרטיבית הזו מבשילה באופן טבעי, לרוב יותר מאוחר מהציפיות שלנו ושל הסביבה.

לכן בגילאים הצעירים אנחנו נתמקד יותר בבניית הגבול השומר והתייחסות לרגשות מאשר העמקה בהסבר רציונאלי.


היחס שלנו להתנגדות משנה מאוד גם את אנרגיות בבית וגם את ההתנגדות בפועל.

כאמא אני מתחברת מאוד לתסכול שמציף אותנו כשהם מתחילים להתנגד

אבל כשיש לנו כח, כשיש אפשרות לנשום ולראות את המצב בעיניים חדשות:

אפשר להתבונן בהתנגדות של הילדים שלנו כעל הזדמנות – לא רק להציב גבולות אלא גם לחזק את ההיקשרות איתם ולתת להם את הביטחון שהם זקוקים לו.

אשמח לשמוע בתגובות,

מה דעתכם על “כי החלטתי ככה”? 

הדרכות שיכולות לעזור לך

2 תגובות

  1. וואו אלכסנדרה
    תודה לך שכל פעם מחדש את פותחת את עיניי ומציגה את הדרכים שמרגישות הכי נכונות להתמודד עם סיטואציות מורכבות .
    הדבר שאני הכי לוקחת מתוך מה שכתבת זה פשוט להזדהות עם התסכול של הילד ולתת לו תחושה שרואים אותו ומבינים אותו, לא חייבים לספק לו תשובה ברורה או הסבר רציונלי. תודה ענקית לך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *