כמעט כל הורה מקבל בשלב מסוים בהורות את העצה “אל תרגילי לידיים”.
העצה הזו מגיעה מכוונות טובות.
כולנו רוצים שהתינוקות שלנו יגדלו לאנשים עם סבלנות, יכולת איפוק, יכולת דחיית סיפוקים, יכולת הרגעה עצמית.
כולנו גם רוצים שהם יוכלו לפעמים להרגע, לשחק ולעשות דברים בשביל עצמם ללא העזרה שלנו.
זה שהפכנו להורים לא הופך אותנו לגיבורי על ולפעמים…
אנחנו רוצים לנוח.
כשהתינוק נרגע רק בזרועות שלנו
כשהוא נרדם רק בזרועות שלנו
רוצים או לא רוצים, אנחנו מתחילים לפקפק בדרך שבחרנו.
אז האם אפשר להרגיל לידיים?
האם אפשר לא להרגיל לידיים?
האם צריך לפתח סבלנות ואיפוק מגיל צעיר ואיך עושים את זה נכון?
האם יותר מידי חיבוקים ומענה מהיר מידי גורמים לתינוק להיות מפונק?
בתחילת מאה ה-20 רופא ילדים לות’ר אמת הולט המליץ להורים לא לשחק עם תינוקות מתחת לגיל חצי שנה כי המשחק יכול לגרום להם לעצבנות יתרה ולהשפיע לרעה על השינה.
ג’ון ברודס ווטסון שנחשב לאבי פסיכולוגיה התנהגותית הזהיר אמהות בפני הפגנת מחוות אהבה, חיבוקים ונשיקות.
אמהות קיבלו המלצות שלא לנשק את ילדיהם אלא רק לפני השינה ועל ראשם בלבד.
זה נשמע הזוי נכון?
אך אלה היו המלצות של פסיכולוגים מפורסמים, שלמדו שנים רבות על התפתחות בני האדם ולא מדובר במאה לפני הספירה.
התפתחנו מאז.
המחקרים של היום הם ברמה אמינה יותר, מבוקרת יותר (מחקר טוב נבדק על ידי עמיתים), נעשים ברחבי כל העולם על אוכלוסיות גדולות.
המחקרים של היום גילו את מה שאמהות רבות חשות בלב משחר האנושות – אי אפשר לפנק תינוק על ידי מענה לצרכים שלו, על ידי ביטוי אהבה פיזיים כמו חיבוקים ונשיקות.
ההיפך הוא הנכון.
אין כמות מגע מקסימלית שמעבר אליה התינוק יגדל להיות אדם תלותי, מפונק, חסר סבלנות ולא מסוגל לדחות סיפוקים
אבל בהחלט יש כמות מגע מינימלית שמתחתיה התינוק יגדל להיות אדם שאינו בטוח בעצמו, לא בטוח בעולם סביבו, מתקשה לייצר קשרים חברתיים ולמצוא אהבה.
נמצא שמענה לצרכים, לא רק פיזיים כגון רעב, כאב, התרוקנות אלא גם רגשיים-פסיכולוגיים כגון הצורך בנראות, בהיקשרות, בתקשורת, בשייכות, בקבלה, באהבה ללא תנאים עוזרים לתינוקות לגדול ולהתפתח מיטבית ברמה פיזית, אמוציונלית ואינטלקטואלית.
בשנה הראשונה לחיים התינוק צריך ללמוד שהעולם הזה בטוח, טוב, שאפשר לסמוך עליו כדי שהוא ירצה לחקור אותו, להסתקרן ו”לשחרר” את החבל הקושר אותו להוריו.
מענה מהיר ומדויק הוא לא פינוק אלא צורך בסיסי לכל מי שרוצה לגדל אדם מאושר.
איך הוא ילמד להרגיע את עצמו אם אני אהיה שם תמיד, לפני כל בכי?
מעניין שהשאלה הזו מעסיקה אותנו כמעט מגיל אפס אבל השאלה “איך הוא ילמד ללכת אם תמיד אושיב אותו בעגלה\במנשא” לא עולה כנראה כמעט לאף אחד.
היכולת להירגע ממצב של סטרס היא יכולת מורכבת מאוד שמתפתחת בגילאי 5-7 שנים כשהילדים מסוגלים לבצע אינטגרציית רגשות (להחזיק בו זמנית בשני רגשות יחד.)
לא כל אדם בוגר יודע להרגע לבד, ללא ניחומים של אדם נוסף שהוא בוטח בו, במצבי סטרס קיצוניים ויחד עם זאת אנחנו מצפים שתינוקות ידעו לעשות זאת מגיל לידה.
מאיפה מגיעה הציפיה הזו?
מהתרבות של מאה שנים האחרונות.
לא מידע מבוסס על פיזיולוגיית או התפתחות פסיכולוגית של בני האדם.
הילדים שלנו ילמדו להרגיע את עצמם כשהם יגיעו לגיל שבו הם פיזית יכולים לעשות זאת ורק בתנאי שהראנו להם איך עושים זאת.
מתי הם לומדים מאיתנו? כשאנחנו מגיבים לבכי שלהם בחיבוק, בחיוך, בנענוע, בנשימות רגועות, בקול אוהב.
הטכניקות שמשמשות אותנו להרגעה עצמית ולהרגעת התינוק נלמדות באופן טבעי על ידי התינוק והוא ישתמש בהם כשיהיה בשל לכך.
יש לי בן שלוש ובת חמש וחצי. הוא כמעט בגודל שלה (פיזית) ומאוד מפותח. אך כשמגיע מצב הדורש בגרות נפשית אני רואה איזה תהום יש בין שניהם – היכולת שלה לקבל את המציאות, להתמודד עם הרגשות שלה ולצלוח את התהליך כמעט בלי עזרה או לבד לחלוטין והאי בשלות שלו.
מחקרים מראים שתינוקות המפתחים תחושת ביטחון והיקשרות חזקה ויציבה לאלה שמטפלים בהם, יהיו עצמאיים, בטוחים בעצמם ומאושרים יותר בגיל הבגרות.
אצל רך הנולד ופגים במיוחד מגע עור אל עור עם אדם בוגר מסדיר נשימות, גורם לעבודה טובה יותר של הלב, משפר את יעילות האכילה ולכן גם עליה במשקל טובה יותר.
זה עובד לא רק בגילאי ניובורן.
מגע בין בני האדם עוזר בהורדת הורמוני סטרס וגם תורם לתחושת הקלה בכאבים.
מגע רציף ותדיר עוזר לנו להכיר אחד את השני טוב יותר. הוא תורם לתקשורת אקטיבית יותר וגורם לנו להבין את התינוק הרבה לפני שהוא מתחיל לבכות.
נעזוב שניה את המחקרים בצד
יש לך תינוק קטן וחמוד.
התינוק הזה יודע לישון, לינוק או לאכול מבקבוק, להתרוקן, לעקוב בקטנה אחרי פנים של אנשים וזהו בערך.
הדבר היחיד, החיוני לחייו שהוא יודע לנסות בנוסף – זה לצעוק לעזרה. הוא לא יודע לדבר וגם הבכי שלו עדין די מונוטוני.
לא משנה מה קורה – קר לו, חם לו, רטוב לו, כואב לו, הוא עייף, מפוחד, עצוב, בודד, רעב – הוא צועק לעזרה.
מכאן יש שתי דרכי פעולה – לענות או לא לענות.
אם עונים – לוקחים לידיים (כמובן) ועוזרים לו.
מה הוא לומד? הוא לומד שיש תמיד מישהו בשבילו. מישהו שאוהב אותו.
הוא מרגיש בטוח בעולם הזה.
הוא יתפתח להיות ילד סקרן, אמיץ שיוכל להתרחק ממך (כשיגיע הזמן) מכיוון שהוא יודע שכשיצטרך – את תהיי שם במרחק קריאה.
אם לא עונים – מה הוא לומד?
בתחילת הדרך הוא לא לומד כלום.
הרי הוא לא ילמד להתמודד עם המצב לבד רק כי לא עוזרים לו.
הוא לא ילמד ללכת אם עדיין לא בשל לכך ולא ילמד להכין לעצמו אוכל או להחליף חיתול. ב
דיוק כמו כל מיומנויות האלה, גם לשעשע את עצמו זו מיומנות וגם הרגעה עצמית.
מה הוא ילמד בעתיד החל מגיל 6-9 חודשים?
יכול להיות שהוא ילמד שמההתחלה הוא צריך לצעוק חזק יותר כי רק בצרחות שומעים אותו ומגיבים אליו.
יכול להיות שהוא ילמד שלא משנה כמה הוא יצרח – לא יגיבו אליו והוא יפסיק לצעוק.
יפסיק לצעוק אבל עדיין לא ידע לתת מענה לצורך העולה בו, שמציק לו, שלא מאפשר לו רוגע ונינוחות הנדרשים להתפתחות מיטבית.
האם את לא רוצה שהוא יתרגל?
אני רגילה שבעלי מנשק אותי כל פעם שהוא חוזר הביתה.
אני לא תלויה בנשיקות שלו לתפקוד יומיומי אבל הן עושות אותי מאושרת יותר.
בעלי רגיל שאני מכינה לו קפה בשבת.
הוא יודע להכין לעצמו קפה אבל הוא מרגיש אהוב ומוערך כשהוא מתפנק בבוקר.
ילדים לא מתרגלים לידיים.
ברגע שהם יכולים – הם קופצים מהם ורצים (בדרך כלל לכביש או מקום אסור אחר).
ברגע שהם יודעים – הם ישמחו להרגע עצמאית ולא להזדקק לנו.
ידיים שלנו, נשיקות וחיבוקים הם ביטוי פיזי לאהבה האינסופית שלנו.
ככל שניתן יותר ממנה כך הילדים שלנו יהיו יותר נינוחים, יותר בטוחים לצאת לבד לעולם הגדול הזה
כי כשירצו – החיבוק הזה, האהבה האינסופית הזו תמיד תחכה להם בבית.
