הכתבה הזו נולדה משיחה עם מדריכת הורים בגישה אחרת, שטענה שאחת הבעיות של הגישה ההיקשרותית היא שההורים משקיעים המון זמן להסביר לילדים במקום לקבוע גבולות ברורים וכמובן שזה לא עובד.
העניין הוא – שהיא צודקת.
זה באמת לא עובד.
אבל היא גם טועה 🙂
אם גם אתם חושבים שהגישה היקשרותית משמעותה להסביר לילדים את ההגיון מאחורי כל הדרישה
במקום לפקוד עליהם, אתם לא לבד!
זהו אחד המיתוסים הפופולריים ביותר על הגישה והוא פשוט לא נכון.
רובנו זוכרים את תחושת חוסר האונים כשהורו לנו מה לעשות בלי להתחשב ברצונות או בצרכים שלנו.
זה אחד הדברים האחרונים שאנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו.
אז אנחנו מסבירים להם את ההגיון בסבלנות.
זה מתחיל מבקשות כמו:
“מתוק, עוד מעט יהיה חושך ואנחנו צריכים להכין ארוחת ערב. חייבים ללכת הביתה.”
או ניסיון להראות לו שהצורך שלנו הוא גם הצורך שלו:
“אנחנו צריכים להתלבש, אחרת נאחר להצגה שאתה כל כך רוצה להגיע אליה.”
והרצון להסביר לו את ההגיון שלנו:
“אהוב שלי, אני חייבת ללכת לעבודה, אנחנו צריכים להיפרד.”
הם מתווכחים, אנחנו מרחיבים.. וזה פשוט לא עובד!
ואפילו גרוע יותר – זה מרגיש שהשיח הזה גורר יותר ויכוחים משיתוף פעולה.
שיח רציונאלי מול שיח רגשי
ילדים בגיל הרך מונעים קודם כל מרגשות –ולא מהיגיון כמו שאנחנו מצפים.
כשאנחנו מרחיבים בהסברים הגיוניים, במקום להוביל מהמקום של הילד, אנחנו מובילים מהמקום שלנו – מההגיון. וזה כמעט אף פעם לא יעבוד.
זוכרים את הכתבה הקודמת שלי על מתירנות? אם לא קראתם, היא נמצאת כאן. קל מאוד להדרדר מהמקום שמתנגד לסמכותנות למתירנות. כשההגיון והשכנועים לא עובדים ואנחנו לא רוצים להיות סמכותנים – מה שנשאר זה “להכנע” לרצונות של הילד או לחזור לאותה הגישה הסמכותנית שאנחנו לא מעוניינים בה..
“הסוד” בהובלה טבעית, בהובלה היקשרותית מתחיל מחיבור רגשי והוא בעצם החיבור בין סמכותנות למתירנות: יצירת גבול ששומר עליכם ועל הילד מצד אחד, קבלת הרגשות שלו ומתן מקום לרגשות מצד שני.
זה ההבדל המשמעותי בין הגישה ההיקשרותית לסמכותנית: הגבולות נוצרים מתוך ראיית צרכים של הילד והמשפחה כולה ויצירת גבול לא מתעלמת מהרגשות שעולים בו.
אנחנו יכולים לקבוע מה יקרה אבל אנחנו לא יכולים לקבוע איך הילד שלנו ירגיש וחשוב שהוא ידע – שכל רגש שלו מקובל ומובן.
הורות יוזמת (מובילה) אל מול הורות מגיבה
כשפרסמתי את החלק שקראתם עד עכשיו כפוסט בקהילת “הורות מחבקת” ובאינסטגרם שלי השאלה שהכי חזרה היתה “אוקי, אמרת מה לא לעשות (וגם מלמלת משהו לא ברור על חיבור לרגש..) אבל תכלס, פרקטית מה נכון להגיד???
השאלה הזו גרמה לי לעצור שניה ולחשוב – למה אני לא מצליחה לענות בשלוף?
כי אני לגמרי מבינה את הרעיון מאחורי השאלה – תני לנו משפט נכון, משפט שתומך בילד שלנו וננסה אותו. הרי איך נדע שהגישה עובדת?
גם אני בתחילת הדרך, כשרציתי להיות היקשרותית, רציתי ללמוד “איך להגיב” בצורה הנכונה בכל מצב.
אבל זה בדיוק המיתוס שאני רוצה לשלול.
כשאנחנו מדברים על הורות היקשרותית, רוב ההובלה שלכם לא מתבססת על איך אתם מגיבים.
וזהו שינוי תודעתי חיוני שבלעדיו הדרך הזו לא יכולה להפוך לטבעית עבורכם.
הורה היקשרותי הוא הורה יוזם, לא ההורה המגיב.
למה הכוונה?
רוב הפעמים נראה את השאלות הבאות:
“הילד כעס וזרק צעצוע. איך להגיב?”
“הילד מסרב להתלבש בבוקר – מה לעשות?”
“הילד לא מוכן להכין ש”ב ומשקר לגבי זה. איך להעניש?”
כל השאלות האלה הן תגובות להתנהגות של הילד…
בגישה היקשרותית, ההובלה שלנו מתבססת על עבודה שאנחנו עושים קודם, לפני שנגיע לרגע הקונפליקט והרבה פעמים כדי להפחית קונפליקטים ואף להעלים אותם לגמרי.
פרידות בגן
אז לדוגמה: “אהוב שלי, אני חייבת ללכת לעבודה, אנחנו צריכים להיפרד.”
כשמדובר בפרידות בגן, היוזמה שלנו מתחילה הרבה לפני הרגע שבו נפרדים. אנחנו מקדישים זמן ליצירת חיבור עם הדמות המטפלת ולא משאירים את הילד כד שהוא מרגיש בטוח איתה. בסלנג ההיקשרותי התהליך הזה נקרא “שידוך” ורק עליו אני יכולה לכתוב כתבה שלמה. אחד הסימנים לחיבור זו היכולת של הילד לבכות בידיים של הגננת. אחרי שהחיבור נוצר, לפני שאני עוזבת אני קוראת לגננת, מעבירה היקשרות אליה ורק לאחר מכן נפרדת בקצרה ועוזבת תוך הדגשת נקודת החיבור הבאה שלנו (“אתם תאכלו ארוחת צהריים ואני אבוא ישר אחריה”) ולא תוך הדגשת הסיבות הלוגיות לפרידה.
חזרה הביתה
דוגמה אחרת שהגיעה מאמא שקראה את הפוסט שלי היתה לגבי לעזוב את הפארק ולחזור הביתה.
לעזוב את פארק המשחקים זה אתגר של ממש, נכון? אבל אם נחשוב על זה לעומק, רגע לפני שנבקש לעזוב, חשוב לנסות להבין מה מפריע לילד מההתחלה. הפתרון יהיה בהתאם לצורך שעולה לו והוא יהיה שונה בין הילדים השונים והוא יהיה שונה גם עבור אותו הילד בהתאם לסיבות השונות.
יכול להיות שהילד שלנו פעיל מאוד ואנחנו יודעות שכל יציאה שתסתיים תוך שעה תגמר בריב. אז אולי לא כדאי לצאת כשאנחנו במגבלה של זמן?
יכול להיות שיצאנו לפארק ישירות אחרי הגן והוא מלא בתסכולים וסטרס שצבר במהלך היום. אם נציע לו סנדוויץ טעים בעגלה, זה יכול לעזור לו להרפות ולבצע את המעבר?
כשאנחנו מזהים מראש את הסיבות שגורמות לקושי, נוכל להתכונן כך שהילד יהיה מוכן יותר.
ואם למרות הכל קשה, נישאר שם איתו, נקשיב ונהיה לצידו ברגעים האלה של בכי. בסופו של יום, כך הוא יפתח את המיומנות המדהימה של הסתגלות למציאות.
ויותר מכך – ההובלה הטבעית שלנו, לא משנה אם היא תתבצע בעזרת טכניקת איסוף או משחקיות, מושתתת על היקשרות. רגעים רבים במהלך היום שבהם אנחנו מעמיקים בשורשי ההיקשרות, נותנים מענה לצרכים (לא לרצונות!), מפנקים בתלות, נותנים מרחב למשחק, יצירה ועצמאות ועוד.
והכי חשוב זה לזהות את אותם הרגעים בהם הוא מרגיש אבוד, ולהיות שם עבורו עם המסר:
היחסים בינינו חשובים יותר מכל התנהגות.
תחשבו כמה נדיבות מרחיבת לב יש במסר הזה.
המעבר מהורות תגובתית להורות יוזמת ומובילה מאפשר לנו להציב גבולות תוך שמירה על חיבור אמיתי עם הילד שלנו.
רוצה ללמוד יחד איתי את כל הכלים להובלת הילדים מתוך חיבור אמיתי? מוזמנים לקורס החדש שלי – הבסיס הבטוח: מהתנגדות לשיתוף פעולה
אז מה איתכם? האם אתם מזהים שלרוב אתם יוזמים הובלה או מגיבים?
אשמח לקרוא את תגובותכם מטה!
