“אמא קשה לי , אני לא יכול עם כל הרעש הזה”
לביא שלי הוא ילד עם רגישות יתר.
קשה לו מאוד עם סיטואציות של רעש ומפגשים עם אנשים שהוא לא מכיר מבחינת קרבה ראשונה או שניה מצומצמת מאוד.
אתמול אירחתי את המשפחה הקצת יותר מורחבת שהם לא באינטראקציה יומיומית איתנו.
התגובה של לביא שהבין שיש אורחים הייתה:
“אמא לא בא לי שיבואו אלינו אנשים הביתה, אני לא אוהב”
אולי זה יפתיע אתכם, אבל ממש שמחתי שהוא אמר את זה,למה?
כי זה נתן לי גושפנקא לזה שאנחנו במקום הנכון במערכת היחסים, הוא יודע שהוא יכול להגיד לי הכל כי אני לא אשפוט אותו על כך.
בנוסף, זה הראה לי שהוא מחובר לעצמו, לרגש.
זה גם העיד לי שהוא מכיר את עצמו ויודע שסיטואציות כאלה יכולות להקשות עליו והתריע לי על זה מראש.
כשהאורחים הגיעו לביא התחיל להיות באי שקט, הוא היה בעוררות גבוהה, מאוד תזזיתי.
רציתי לקחת אותו לישון כדי לחסוך ממנו את כל הסיטואציה אבל הייתה התנגדות מצידו, החלטתי לשחרר כי התזמון לא היה טוב גם ככה.
הגשתי את האוכל , התייחסתי לאורחים ובזמן הזה אפשרתי ללביא לראות טלוויזיה – מסכים מנתקים.
באותו הרגע המסך יכול לסייע בסיטואציה כי אני לא פנויה לעזור לו לווסת את הבהלה – מה שכמובן עדיף לחלוטין!
המסך מנתק אותו מהסביבה החיצונית מהרעש, הצחוק הרם, הצעקות, השיח הקולני , מהגירויים ואז הוא יכול להחזיק בזה עד שאתפנה אליו מהאורחים.
שימו לב לסיטואציה – האורחים ישבו במרפסת לביא ישב בסלון, הוא בא וסגר את דלת הזכוכית של המרפסת ואמר לי :
“אמא קשה לי, אני לא יכול עם כל הרעש”
אם לא הייתי מבינה שמדובר בילד עם רגישות יתר שלא יכול לשאת את הסיטואציה ולסנן את הרעשים מבחינה פיזיולוגית- כנראה שהייתי מתעצבנת עליו ואומרת לו שזה לא מנומס וככה לא מתנהגים.
אבל בגלל שאני יודעת פשוט חייכתי ואמרתי לו:
“אני יודעת חיים שלי זה לא פשוט” ואף סגרתי אותה בעצמי.
למה זה קורה ומה זה אומר "רגישות"?
ילדים עם רגישות יתר חווים הכל בעוצמות,הם מוצפים בקלות מהסביבה וממה שמתחרש סביבם.
בכל רגע נתון המוח שלנו קולט גירויים מהסביבה ומעבד אותם, רק חלק קטן נכנס פנימה כדי שהמוח יצליח לעבד את הגירויים בקצב הנכון.
אצל ילדים עם רגישות יתר המערכת העצבית עובדת אחרת:
המוח קולט יותר ממה שמוח מסוגל לעבד,
זה פיזיולוגי , אין לו שליטה על זה!
משום כך זה מעורר בהלה במוח ומציף אותם ולכן הם יוצאים בקלות מוויסות.
כשסיימתי להגיש את האוכל והתפניתי , הסתכלתי על לביא.
הוא ישב לראות טלוויזיה ותוך כדי לעס את השמיכה.
הבנתי שזו הייתה הדרך שלו לווסת את הבהלה, ילד אחר יכול היה להיצמד למוצץ,חפץ מעבר, לבקש הנקה.
האידיאל היה אם אני הייתי שם עבורו,
אבל לצערי לא הייתי פנויה.
הרמתי אותו , ולקחתי אותו לחדר חשוך, שמתי רעש לבן – ממסך רעשים.
אמרתי לו שאני יודעת שקשה לו שהגיעו אנשים חדשים, שאני מבינה אותו ושהרעש קצת מבהיל.
חיבקתי, עשיתי לו עיסוי בידיים, מגע עוזר לוויסות.
הוא נרגע ונירדם ממש מהר – המוח מכבה את עצמו כשסיטואציות הם יותר מידי עבורו.
כהורים לילדים עם רגישות יתר, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו המון פעמים.
לא לדחוף אותם , לא לנסות להתאים אותם , לא לעצב את ההתנהגות שלהם ,
אלא לקבל את השוני בברכה ואהבה ללמוד אותם ולהוביל אותם קדימה יחד איתנו, זה משתפר , הכל עניין של זמן.
