אחת ההרחבות המשמעותיות של ד”ר ניופלד לתאוריית ההיקשרות של בולבי היא מודל ששת שורשי ההיקשרות, אשר מראה כיצד ההיקשרות מתפתחת לאורך הזמן.
שורשי ההיקשרות הם הדרכים שדרכן התינוק/פעוט/ילד מעמיק את ההיקשרות שלו אל הדמויות המשמעותיות בחייו, ומרחיב לאורך השנים את סל הכלים שבאמצעותם ניתן לעשות זאת.
השנה הראשונה - היקשרות דרך החושים
במהלך השנה הראשונה לחיים (ובעצם עוד מתקופת העוברות) ההיקשרות נעשית דרך החושים: מגע, ריח, שמיעה, ראייה, טעם.
התינוק נקשר אל הדמויות המטפלות בו באמצעות אינטראקציה איתן, במהלך הטיפול שלהן בו.
החזקה בידיים, קשר עין, הנקה, “שיחות” עם התינוק, טיפול פיזי וכו’ תורמים להתפתחות ההיקשרות.
בשלב זה אין לתינוק אפשרות לאחוז בקשר עם הדמויות אליהן הוא מקושר כאשר הן לא נמצאות פיזית בצמוד אליו.
מצב זה מתחיל להשתנות במקביל להבנה המתפתחת של “קביעות אובייקט” – ההבנה שמה שנמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, ממשיך להתקיים.
בדרך כלל תינוקות יתחילו לחפש חפצים שיצאו מטווח הראייה שלהם (לדוגמא מוצץ שנפל מהעגלה) בסביבות גיל 8 חודשים.
זהו גם הגיל הממוצע שבו תינוקות מתחילים לזחול, כאשר כבר לפני כן מתפתחת אצלם הבנה של מרחק בין אובייקטים שונים במרחב: אני צריך לזוז מנקודה א’ לנקודה ב’ כדי להגיע לחפץ שאני רוצה.
כל ההבנות הללו ביחד, תורמות להופעתה של “חרדת הנטישה” המפורסמת שמגיעה לשיאה בקפיצת ההתפתחות של גיל 9 חודשים.
התינוק מתחיל להבין (לא מסיים! רק מתחיל!) שהוא ישות נפרדת מהדמויות המטפלות בו, הוא מבין שכפי שהוא יכול לנוע במרחב ולהתרחק מהן, גם הן יכולות להתרחק ממנו, והוא מבין שגם כאשר הוא לא רואה אותן מולו הן ממשיכות להתקיים – מה שמייצר קונספט ראשוני והתחלתי של געגוע, וכן של מרדף היקשרותי.
כדי לחזק את ההיקשרות בשלב זה, כדאי להציע לתינוק קרבה ומגע עוד לפני שהוא מבקש ויותר ממה שהוא מבקש ובעצם לשדר את המסר שאנחנו לוקחים את האחריות על מערכת היחסים, על שימורה וחיזוקה, והוא לא צריך לדאוג לכך ולרדוף אחרינו.
השנה השניה, שורש ההידמות
בשנה השנייה לחיים (כשלמעשה ניתן לראות ניצנים ראשונים של התפתחות השורש הזה כבר בגיל 9 חודשים) מתפתח שורש ההידמות.
התינוק כבר נע במרחב, מתרחק מעט מהוריו, והוא זקוק בשלב הזה לדרכים נוספות שיעזרו לו להרגיש את החיבור אליהם, גם כשהוא לא צמוד אליהם פיזית ונמצא במגע ישיר איתם.
שורש ההידמות מאפשר לתינוק למצוא את נקודות הדמיון בינו לבין הדמויות שאליהן הוא מקושר ולרצות להגדיל את הדמיון אליהן על ידי חיקוי – הוא מתחיל לתקשר באמצעות תנועות כמו “ביי ביי”, מחיאות כפיים, הצבעה, “לא” עם הראש.
בהמשך הוא אומר מילים ראשונות, מתחיל לעמוד וללכת כמו המבוגרים, לאכול עם כפית או מזלג.
נוכל לראות פעוטות ש”מדברים בטלפון” כמו ההורים, לוקחים תיק כמו שאבא לוקח לעבודה, לובשים את הנעליים של אמא, רוצים להשתתף בכל משימות הבית יחד עם ההורים.
השורש הזה כמו כל האחרים ממשיך ללוות אותנו גם בבגרות, כאשר אנחנו מתחברים לאחרים על סמך נקודות הדמיון בינינו.
כדי לטפח את שורש ההידמות כדאי להזמין את הפעוט להצטרף לחיים שלנו, לשתף אותו בפעילויות שאנחנו עושים ולאפשר לו לחקות אותנו. מדובר במשימות יומיומיות, לדוגמא לתת לו מטלית לניגוב אבק ולהזמין אותו להשתתף במשימה, וגם להצביע על נקודות הדימיון בינינו – יש לך עיניים חומות כמו לאמא, אתה אוהב לאכול חביתה כמו אבא.
השנה השלישית, שורש השייכות
בשנה השלישית לחיים מתפתח שורש השייכות והנאמנות.
הפעוט מבין כבר שהוא דומה להוריו במובנים מסוימים, ושונה מהם במובנים אחרים.
הוא זקוק כעת לכלים נוספים שיעזרו לו להרגיש מחובר, במיוחד במקומות שבהם הוא עוד לא ממש כמו הוריו (או לעולם לא יהיה).
שורש השייכות והנאמנות מאפשר לפעוט להרגיש “חלק מ” – חלק מהמשפחה שלו, חלק מהגן שלו אם הוא במסגרת וכו’.
באופן שנראה פרדוקסלי, במקביל לרצון להיות חלק מקבוצה ולהיות נאמן אליה, בשלב התפתחותי זה מופיעה אצל הפעוט התגברות ניכרת של הרצון להיות נאמן לעצמו ולרצונותיו, וצורך במובחנות ועצמאות.
זהו הגיל שבו “הרצון הנגדי” חוגג, וגם “אני לבד!”, “זה שלי!” ו”לא רוצה!” מצטרפים לחגיגה.
איך זה מסתדר עם שורש השייכות והנאמנות?
בגילאי שנתיים-שלוש (ולמעשה עד גיל 6 בממוצע) הפעוט עדיין לא מסוגל לייצר אינטגרציה – ערבוב, מיזוג בין חלקים שונים של המציאות. הוא לא מסוגל להחזיק בשני רגשות סותרים במקביל, לא מסוגל לראות “שני צדדים של אותו מטבע”.
בדומה לכך הוא לא מסוגל להיות נאמן לאחרים מבלי להתבטל ולהיטמע בתוכם לחלוטין, או נאמן לעצמו מבלי להתמרד מול האחרים.
המחסור באינטגרציה עלול לייצר מתח ותסכול, אך אנחנו יכולים גם לרתום אותו לטובתנו – ברגע שנציג את הרצונות שלנו מהפעוט כאינטרס משותף, כאשר נגייס אותו לשיתוף פעולה ביחד איתנו ונסיח את דעתו מהעובדה שאנחנו מכתיבים עבורו או כופים עליו את רצוננו, נוכל להתגבר על הרצון הנגדי.
זו אחת הסיבות מדוע אחת האסטרטגיות השכיחות בגישה היקשרותית היא להוביל בעזרת משחק כיפי משותף.
לדוגמא אצל ילד שמסרב להתלבש נוכל לייצר משחק שבו עושים תחרות עם אבא מי מתלבש יותר מהר או משחק שבו הוא בוחר איזה פריט נלבש קודם ומה אחר כך.
השנה הרבעית, שורש המשמעות
בשנה הרביעית לחיים מתפתח שורש המשמעות.
מלבד ההשתייכות והנאמנות שלו אלינו, הפעוט רוצה לדעת שהוא משמעותי, מיוחד ויקר עבורנו.
בגיל הזה המשפט שנשמע הרבה יהיה “אמא/אבא תראה/י!!!” תראו מה ציירתי, תראו איך אני מתגלש, ראיתם מה עשיתי? בואו תראו!!
זהו גם הגיל שבו ילדים מתחילים להתנסות במשחקים חברתיים וסוציו-דרמטיים, ומתחילות להיווצר דינאמיקות קבוצתיות ראשוניות. הפעוט מחפש את הייחודיות ואת המשמעות שלו בתוך קבוצות ההשתייכות.
שלושת שורשי ההיקשרות הראשונים נחשבים לשורשים שטחיים ובסיסיים שקיימים כמעט בכל מערכת יחסים שלנו עם אדם אחר.
תחשבו על קולגות לעבודה: אנחנו פוגשים אותם על בסיס קבוע, אנחנו חולקים איתם נקודות דמיון או תחומי עניין מסוימים, ואנחנו משתייכים ביחד לקבוצה מסוימת.
לעומת זאת השורש הרביעי הוא שורש עמוק יותר שלא יתקיים בכל מערכת יחסים – לא תמיד נהיה משמעותיים עבור האחר.
כדי להעמיק את ההיקשרות דרך השורש הזה, כדאי לספר לילד כמה הוא משמעותי ומיוחד עבורנו, כמה אנחנו שמחים שיש לנו אותו, להתפעל מהמעשים ומהיצירות שלו, ולשקף לו שאנחנו רואים את המאמצים, ההתקדמות והכוונות הטובות שלו בכל עת.
השנה החמישית, שורש האהבה
בשנה החמישית לחיים מתפתח שורש האהבה.
הילדים שלנו אוהבים אותנו כמובן עוד לפני גיל 4, אבל בגיל הזה האהבה הופכת לעמוקה ומורכבת יותר.
אנחנו הופכים להיות הגיבורים של הילדים שלנו, מושאי הערצה, והם מתחילים להביע את האהבה כלפינו דרך מחוות שונות – לבבות, ציורים שמוקדשים לנו, מתנות בשבילנו, לעיתים יגידו שהם רוצים להתחתן איתנו כשיגדלו, ובאופן כללי אנחנו הופכים להיות מרכז עולמם.
השורש החמישי הוא שורש מאוד פגיע, משום שכאשר הילד מוסר את ליבו אלינו, הוא מסתכן בדחייה ושיברון לב.
בתקופה זו לעיתים הילד ירצה לבדוק ולדעת שהאהבה שלנו אליו אינה תלויה בדבר, ויושפע מאוד מהתגובות שלנו כלפי מעשיו.
כדי לטפח את שורש האהבה, כדאי לא רק להיענות למחוות האהבה של הילד, אלא אף להקדים אותן וליזום מחוות משלנו. בנוסף, כדאי להיזהר בתגובות שלנו להתנהגות של הילד ולא להשתמש במערכת היחסים שלנו איתו כנגדו (מה שנקרא בלשון הגישה “משמעת מפרידה”). דוגמא הכי פשוטה למשמעת מפרידה היא: עד שלא תפסיק לצעוק/עד שלא תסדר את החדר אל תדבר איתי.
השנה השישית, שורש "תחושת הכרה"
החל מהשנה השישית לחיים, מתחיל להתפתח שורש “להיות מוכר וידוע”.
הנושא המרכזי בשורש זה הוא אינטימיות רגשית. הילד מרגיש שאנחנו מכירים אותו, מבינים אותו ורואים אותו, שאהבתנו אליו אינה תלויה בדבר ושאנחנו תמיד “בצד שלו”.
זה מאפשר לו להרגיש קרוב אלינו ולסמוך עלינו מספיק כדי לחלוק איתנו את הסודות, המחשבות והרגשות הכי פרטיים שלו, להתייעץ איתנו ולשתף אותנו בכל מה שעובר עליו.
הייחודיות בשורש ההיקשרות השישי היא שהוא יכול באופן תאורטי להתפתח החל מהשנה השישית, אך זה לא חייב לקרות, ותלוי בהתפתחותם התקינה של השורשים הקודמים.
זהו השורש הפגיע מכולם, ויש אנשים שיזכו לחוות אותו רק בבגרותם, במערכת יחסים זוגית למשל.
כדי לטפח שורש זה, כדאי לייצר ביוזמתנו מערכת יחסים של אינטימיות רגשית עם הילד – להתעניין בחוויות, במחשבות וברגשות שלו, ולשתף אותו בשלנו. להראות לו שאנחנו מכירים אותו והוא חשוב לנו, לדוגמא – “הייתי היום בחנות ובחרתי בשבילך את הספר הזה, יש לי תחושה שתאהב אותו כי אתה אוהב סיפורי הרפתקאות”.
כל שורש מצטרף לשורשים הקודמים, ולא מחליף אותם.
לכן אנחנו צריכים להמשיך לטפח ולהזין את כל השורשים, בילדות וגם בבגרות.
