זה לא פוסט מאשים.
ההורים שלי הם תוצר של הסביבה שלהם, אמונות, עקרונות וידע שהיה קיים באותם הזמנים.
הפוסט הזה הוא בעיקר צלילה פנימה והבטחה שלי לעצמי.
מילים שנבנו בי לאורך זמן, עוד בהריון ואף קצת לפני ולבשו את צורתם הנוכחית כשבתי הבכורה חגגה יום הולדת שנה.
אני לעולם לא אשאיר אותך לבכות לבד
לא רק בגלל תאוריית ההיקשרות שאומרת שענישה כזו פוגעת בקשר עם הילד ועלולה להוביל לבעיות התנהגות בעתיד.
לא בגלל שאני זוכרת איך הייתי צורחת בהיסטריה בחדר שינה, בזמן שההורים שלי ראו טלביזיה בחדר הסמוך. לא בגלל שאני זוכרת את הבדידות, את החוסר צדק העולמי, את התחושה שאני קטנה, פגיעה ואין אף אחד שמבין אותי או רוצה בי.
אני מבטיחה את זה לך כי אני מרגישה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. זה התפקיד שלי בעולם הזה – להכיל את הרגשות שלך, חיוביים ושליליים. לעזור לך להתמודד איתם עד שיום אחד את לא תצטרכי יותר את העזרה שלי.
אני לא אצחק על הבעיות ה”קטנות שלך”
אני זוכרת איך ההורים שלי ניסו למזער את העצב שלי על ידי משפטים כמו:
“את דואגת לשטויות”,
“זאת לא באמת אהבה, סה”כ חבר ראשון”
אם הבעיה היא שולית – למה שתתבאסי?
ככל שאנחנו גדלים הבעיות שלנו גדלות.
ככל שאנחנו גדלים היכולת שלנו לפתור את הבעיות – גדלה.
כשאני יוצאת מהחדר ואת צריכה אותי, את בוכה. אין לך את היכולת להבין את המושג “עוד רגע”. אין לך עדיין את היכולת להבחין בין אמא שעזבה ליום או אמא שעזבה לתמיד.
כשאת שמחה את צוחקת מכל הלב.
כשאת עצובה את מתוסכלת עד עומקי נשמתך.
אני אנסה לזכור את זה, מתוקה שלי, ולא לבטל את הרגשות שלך. לא חיוביים ולא שליליים.
אני לא אצחק על ההצלחות שלך
בכיתה י’ החלטתי שבא לי לכתוב ספר. ישבתי שעות מול המחשב. המצאתי סיפור, רקע, דמויות. חשבתי על מערכות יחסים שלהם, קראתי ספרים על כתיבה. כתבתי את הספר הראשון שלי. הדמויות היו שטוחות. העולם לא ממוצה. השפה איננה גבוהה. הרבה קלישאות, הרבה שגיאות של סופרים מתחילים.
זה היה ה”תינוק” שלי, ספר שהשקעתי בו מאות שעות, ספר שהייתי גאה בו מאוד.
הספר שלי זכה בפרס של עיריית חיפה, בתחרות של סופרים אמיתיים, מבוגרים, שכבר יצא להם לפרסם ספרים.
אני זוכרת ערב אחד, כשהייתי כבר בסיום התיכון, אמא שלי עומדת ומבשלת במטבח ואני מקריאה לה פרק חדש בספר המשך. פרק שדיבר על משפחות ונגע בי מאוד.
אני זוכרת איך השקעתי בהקראה. רציתי להעביר לה את הרגשות שלי, את האהבה שלי כלפיה. אני זוכרת שהתפעלתי על הסבלנות שלה להקשיב לי עד הסוף.
אני זוכרת את המילים שהיא אמרה לי כשסיימתי להקריא והלב שלי פעם חזק כשהוא מחכה לתשובה שלא הגיעה.
“כתבת יפה. תגידי מתי את מסיימת עם התחביב הזה שלך ומשקיעה את זמנך בדברים החשובים?”
חצי שנה אחרי הפסקתי לכתוב ספרים.
אני מבטיחה לך אהובתי לנסות להיות כמה שיותר סבלנית לתחביבים שלך. לעודד אותך בדרכך. לעזור לך להתפתח. לא להרוס לך את החלומות שלך.
אני לא אאשים אותך בהחלטות שעשיתי בחיי
אני אעשה הכל בשביל לתת לך הזדמנויות בחיים שלא היו קיימות אצלי.
אני אעשה הכל בשביל לתת לך אפשרות להיות מאושרת מבלי לכפות עלייך את האושר הנכון בעיני.
אני לעולם לא אגיד לך שהקרבתי את הקריירה שלי או את חיי או את הבריאות שלי בשבילך. עשיתי את זה בשבילי כי אני מאושרת להיות לצידך.
את? – את אדם אחר.
גם בגיל שנה.
עם צרכים ורצונות, אופי, חוזקות וחולשות.
אני אוהבת אותך כמו שאת ואני לא אשווה אותך לאף אחד אחר. את לא ההמשך שלי, לא פרויקט הצלחה שלי, לא ילדת תערוכת “הילד הטוב ביותר”.
גם אם בלב ליבי אני חשה שאת שלי-שלי-שלי ודומה לי מבחוץ ומבפנים ומרגע שנולדת אני מרגישה איך פעימות ליבי הסתנכרנו עם פעימות ליבך.
את לא אני וחייך אינם חיי.
** אם תדרדרי לאלכוהול\סמים או תכנסי למערכת יחסים עם גבר מכה שמתעלל בך פיזית או נפשית, אני משאירה לעצמי את האופציה לא להתייחס לרצונותייך להוציא אותך משם גם בכח, אם אצטרך.
אני לעולם לא ארים עליך יד
אני כותבת את המילים האלה ונזכרת בעצמי, כורעת בפינת המטבח, מגנה לשווא על הראש שלי ועל הגב וסופגת את הצעקות והמכות של אמא שלי.
לא, אני לא מדברת על מכות כאלה.
גם לא על מכות חגורה שקיבלתי מאבא שלי על כך שהלכתי לטייל לבד ביער כאקט מרד בגיל שמונה של ילדה שלא מקושרת לאף אחד וצועקת “תראו, אני כאן” בכל דרך אפשרית – טובה ורעה.
אני מדברת על דברים הרבה יותר טריוויאליים.
את חוקרת את העולם הזה. מנסה לאכול אוכל של חתולים. אני אומרת לך “לא” ולוקחת אותך משם. ועוד פעם “לא” ולוקחת. בפעם השלישית את לומדת. אחרי כמה ימים את מנסה שוב ושוב מקבלת “לא”. ויום אחר את מנסה עוד הפעם ואני עייפה, כועסת (לא עלייך) ועצבנית ואני נרכנת מעלייך והדבר הראשון שעולה לראש זה לתת לך כפה על היד. אני עוצרת את עצמי בשניה האחרונה. עוצרת, נדהמת, מאוכזבת מעצמי. את לא שמת לב אבל אני עוברת מערבולת רגשות.
אני לא ארים עליך את היד כי יש דרכים נוספות להסביר, לחנך.
או יותר נכון – יש דרכים להסביר ולחנך.
להכות אותך זאת לא הדרך.
