תאוריה היקשרותית היא תאוריה פרקטית, מעמיקה, עם המון ידע וניואנסים.
אבל לפעמים – לפעמים מרוב הידע הוא נשאר בגדר התאוריה.
הפעם בא לי לחלוק אתכם שני סיפורים קטנים עלי ועל איתן
ואיך עקרונות של הורה היקשרותי מובילים אותי ביומיום.
למרות ששניהם אמיתיים לגמרי, אחד מהם הוא סיפור נוצץ לאינסטוש. הוא כזה כי סיפורים כאלה, כשמסופרים רק הם, נותנים אשליה שאם אהיה היקשרותית – הילד שלי יהיה מושלם. הוא תמיד יחייך, תמיד יקבל אותי ואת ההובלה שלי, הוא תמיד יסכים איתי. לא יהיו טנטרומים ולא נחווה קשיים.
בסיפור השני יש את הקושי שלי, את הפרקטיקות שלמדתי ואני מתרגלת כל יום. אבל גם הסיפור הזה הוא פאזל קטן מהחיים וצריך לקבל את שניהם ככאלה – חלקים שבונים את החיים.
סיפור האינסטוש
אני מתעוררת מהשמש שמעירה לי בעיניים. השעה 6:30. בן זוגי והילדים ישנים. זה הזמן לארוחת בוקר, קפה וגלישה עצלנית בפייסבוק.
בשלב מסוים אני שומעת צעדים ואת הנשימות שלו. הוא נכנס זעוף לסלון – הוא תמיד זעוף כשמתעורר ולא מוצא אותי במיטה.
בן ארבע, כל כך גדול ועצמאי ברוב היום וכל כך קטן ועדין, במיוחד בבוקר.
אני באמצע קריאת פוסט מעניין בפייסבוק ובאמצע ביס של הסנדוויץ’. לא כל כך בא לי להגיב אבל אני מווסתת.
ישנתי טוב, אכלתי, צחקתי קצת מהסדרה. המוח הרציונאלי הוא על ההגה ואני יודעת מה חשוב יותר.
“קשר לפני מסר” “גישור על פרידה” – תקראו לעקרון הזה איך שאתם שרוצים.
מה יש בפועל?
אני מניחה את המזלג ומסתובבת אליו.
פותחת את הזרועות לרווחה.
“בוא אלי מתוק שלי! כמה התגעגעתי אליך! בוא אני אעזור לך לטפס עלי!”
הוא מתחיל ללכת יותר מהר, חוצה בכמה צעדים את הסלון ונופל לתוך הזרועות שלי.
מתכרבל בתוכי כמה שיכול. מסתיר את פניו בשקע צווארי.
אני נושמת באופן מכוון נשימה עמוקה. נושמת אותו. זה עוזר לשנינו.
“אני הכי אוהבת אותך בעולם.”
“גם אני אותך, אמא.”
התחלנו את הבוקר שלנו מושלם.
המשך של אותו בוקר
איתן יושב על הכסא, אוכל וצופה בסרטון.
בזמן הזה אני משוחחת עם אבא שלו. הטונים גבוהים קצת – אנחנו בסטרס מהמעבר הקרוב, הספקים לא עומדים בזמנים, מקבלים הבטחות שלא מחזיקות ויש לנו יותר משימות מאנרגיות לבצע אותן.
אני באמצע המשפט ושומעת “אמא…אמא…אמא…אמא…” אבל זה חשוב, אנחנו חייבים לקבוע תאריך, זה חיוני למעבר ואני מסיימת.
אין נשימה באמצע, אין לשים את המזלג בצד ולפתוח ידיים.
ואז קול עצבני פוקד עלינו “תביייאאווו לי מים! ותזיזו את הכסא יותר קרוב לשולחן!”
המחשבה הראשונה – “המממ, ככה אתה מדבר אלי?????”
המנטרה “תבקש יפה ואז אני אחשוב אם לענות לבקשה שלך” נמצאת על קצה הלשון.
תכלס זה פינוק. הוא יכול להביא את המים בעצמו. הוא אפילו כבר מספיק בוגר למלא את הבקבוק במים. הוא יכול להזיז את הכסא לבד.
אבל
פרופסור סטוארט שנקר שחוקר סטרס במשך עשרות שנים לימד אותי את החשיבות של למלא מאגרי אנרגיה.
זה בדיוק מה שעשיתי בבוקר עם ארוחת בוקר, הקפה, סדרת טלויזיה ושקט מכולם.
שנקר לימד אותי לנשום. נשימה עמוקה היא פאוזה שעוזרת למוח הרציונאלי שלי לחזור לשליטה.
המוח הרציונאלי שלומד כבר מעל חמש שנים את תאוריית ההיקשרות ובשנתיים האחרונות מתרכז בסטרס.
זה שמבין שמערכת הלימבית של איתן קראה את הסטרס שלנו.
זה שהוא ביקש בהתחלה בשקט. אני התעלמתי. אלה עובדות, לא האשמה עצמית.
ההתעלמות גרמה לתסכול שהתפרץ באגרסיביות מילולית.
אם היה בן שנה זה יכל להתבטא באגרסיביות פיזית.
וגם – קשר לפני המסר. אני אחראית על קשר אבל יותר מזה, אחראית על ויסות שלו. ככל שהוא יווסת יותר הוא ילמד לווסת את עצמו.
עובדה שבגיל שנה וחצי הוא נשך. בגיל ארבע הוא רק מרים את הקול וגם לא תמיד. לפעמים הוא יעשה בשביל עצמו.
לפעמים, לא הבוקר.
אני תופסת את המבט שלו ורואה שהוא מתכוון לצעוק עוד משהו.
“אתה רוצה מים!” אני אומרת בקול קצת מורם.
“מה זה זה? אתה צועק מים מים מים מים ואף אחד לא שומע?”
הוא עוצר. הוא עדיין לא מווסת אבל הקשב שלו שלי.
“אזזזז הנה בקבוק מים” אני מחזיקה ביד “רגע… הבקבוק שואל איך מבקשים יפה?”
החלק הזה הוא לא בשבילו. הוא יודע איך לבקש יפה. אין פה רגע חינוכי כי הוא יודע מה טוב ומה רע.
למה אני עושה את זה?
בשביל הילדה בת 5 שמסתתרת בתוכי וממש רוצה לשמוע את המילה “בבקשה”.
הוא צוחק, מנסה לתפוס את הבקבוק. הבקבוק בורח אבל שנינו צוחקים, שנינו רגועים, זה לא היה עובד אחרת.
הוא אומר “בבקשה מים בבקשה” בקול ילדותי ומצחיק והבקבוק מגיע אליו ואנחנו מתחבקים והכסא זז עד השולחן והכל בסדר.
אני מודה על כל מה שלמדתי בתאוריה שעוזר לי להנות מההורות שלי.
אני מודה על הפרקטיקה שלמדתי אצל שנקר שעוזרת לי לאזן בין המוח הרגשי לרציונאלי או כמו שאני קוראת לזה
“בת חמש שמתחבאת בתוכי שלעולם לא קיבלה מענה מדויק לצרכיה אל מול בת 39 שאין לה צורך להוכיח לבן שלה שהיא חכמה או חזקה יותר ממנו”.
בוקר טוב לכולם!
