“קשה לא להתעצבן כשאת מבקשת משהו הרבה פעמים ועדיין היא לא מקשיבה.
למשל לא לצייר על הרצפה או לא להשפריץ מים במקלחת.
אני מבקשת המון אבל בפעם ה 20 אני מתעצבנת.
מה לעשות?”
קודם כל - להבין
אני רוצה להתחיל מהתייחסות לגיל הילד המדובר.
אני בהחלט מצפה שברוב הפעמים ילד בן 5-6 יקשיב למה שאני אומרת.
לעומת זאת אף אחת כנראה לא תצפה שתינוקת בת 7 חודשים לא תשפריץ מים במקלחת רק כי אמא ביקשה שלא לעשות זאת.
וכאן נשאלת השאלה: מתי הציפיה שיקשיבו לנו היא ריאלית?
מדוע הגיוני עבורנו שהיא לא ישימה בגיל 7 חודשים אבל כן ישימה בגיל 7 שנים?
התשובה בעיני היא שילוב של נורמה ופיזיולוגיה.
התרבות שלנו מקדשת את המוח הרציונאלי. זהו החלק במוח שמבדיל בינינו לבין חיות, החלק שאפשר לנו להתפתח ולהגיע לאן שהגענו היום.
יחד עם זאת חשוב לזכור שדווקא החלק הזה הוא החלק הלא מפותח במוחו של התינוק והיכולת לווסת את עצמך, לאזן בין דחפים ל”מה שנכון”, לאזן בין המוח הרגשי למוח הרציונאלי, מתפתחת בשנים הראשונות ולוקחת לא מעט זמן.
זו הפיזיולוגיה שלנו, ככה המוח מתפתח ואי אפשר להבשיל אותו לפני הזמן.
כמה זמן?
תלוי ברמת הדחף. תלוי ברציונאל. תלוי מי מבקש ממך לעצור.
אני בטוחה שאתם מכירים גם אנשים בוגרים שפועלים מתוך דחף גם אם הרציונאל אומר להם אחרת.
כשמדובר בפעוט בן שנה-שלוש, במיוחד פעוטות שכבר הולכים, מתחילים לדבר ומבינים הכל, יש לנו נטיה לחשוב שהתפתחות מיומנויות אלה מגיעה יחד עם הבשלות לויסות עצמי, אך לצערי התהליך לא עובד בצורה כזו.
אחד המשפטים שעזרו לי רבות להיות הורה רגוע הוא שינון המשפט: פעוטות אינם בשלים. פעוטות הם יצורים של דחפים.
הם לא יצורים של דחפים כי לא לימדתי להתנהג אחרת אלא כי המוח שלהם נמצא בשלב התפתחותי שלא מאפשר להם להיות אחרת.
בדיוק כמו המוח והשרירים של תינוק בן 7 חודשים לא מאפשרים לו לרוץ ולטפס על עצים…
ההובלה היא שלנו
הנטיה לחשוב שהילד צריך להקשיב לנו (באידאל מבקשה ראשונה) בעצם מעבירה את האחריות עליו. צריך ללמד אותו שזה מה שהוא צריך לעשות.
כשמדובר בהובלה טבעית, אנחנו מחזירים את האחריות לעצמנו. מתוך הבנה שהוא לא בשל – להתנגד לדחף, להקשיב לי בשניה הזו.
אז מה אני אעשה אם תינוקת בת 7 חודשים תתחיל להשפריץ עם דוש לכל עבר?
אני אקח את הדוש מהידיים שלה. לא מתוך עצבים, לא באגרסיביות. אני כנראה אוסיף הסבר קצר: “מתוקה זה מרטיב את כל החדר” ואני אציע לה חלופות או אעסיק במשחק אחר לחלוטין.
אני אשמור על הגבולות שלי ואני אשמור על מערכת היחסים שלי איתה.
אז מה אנחנו יכולים לעשות עם פעוט שמתנהג בדרך לא רצויה בעינינו?
- אם אתם יכולים, לפני כל בקשה – איסוף ואז הובלה במשחק. לדוגמא ילד בן 4 לא ירצה לסדר את החדר שלו רק כי ביקשתם ממנו (והוא בכלל עסוק במשחק מעניין). אבל אם תצטרפו לכמה דקות למשחק שלו ואז תציעו לו לעשות תחרות – האם תצליחו לאסוף יחד את כל הלגו לקופסה עד שיגמר השיר? האם כל הבובות יוכלו לחזור לבתים שלהם ולא להשאר תחת הגשם הקר? תראו פתאום יחס שונה לסדר. תזכרו – המשחק לבדו לא עוזר. שלושה אלמנטים חשובים כאן הם איסוף לפני כן, משחק ואם ניתן – לעשות זאת יחד.
- אם מדובר בפעולה שצריך לעצור מיד – אותו הדוש שמשפריץ לכל עבר או ילדה שמציירת על הקיר, אל תניחו מראש שדרישה קולית תעצור אותה. תהיו בקרבה פיזית המאפשרת להפסיק את הפעילות. כך תוכלו להגיד רק פעם אחת ולא תתעצבנו בפעם ה-20 כשזה לא יעבוד.
- הנקודה החשובה ביותר – אל תענישו. לא במבט מרחיק, לא בצעקה, לא בטיים אאוט או כל עונש אחר. לקחת בידיים, לחבק. משפט קצר “לא לצייר על הקיר, אני רואה שאת רוצה לצייר – בואי נבחר לנו דף. את רוצה לצייר בטוש שאת מחזיקה או בצבעי גואש?” ולהוביל לפעילות הרצויה, שאולי אפילו לא קשורה לציור. הדגש הוא שמירה על הקשר תוך שמירה על הגבול שלי.
האם זה מתיש?
האמת שכן. הורות לוקחת מאיתנו אינסוף אנרגיות! היא דורשת הרבה נוכחות פיזית, הרבה הובלה, הרבה עבודה על שורשי היקשרות.
אבל גם הדרך השניה שמלווה בצעקות שלא נותנות מענה וענישה – גם היא לא פשוטה ולטווח הארוך? גם לא משתלמת.
רוצים לראות אור בקצה המנהרה?
הילדים שלי בני 4 ו6 ותמיד ליוויתי את ה”לא” שלי בהרחקה פיזית. עד שגיליתי יום אחד שגם ה”לא” הוא מספיק. זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתם מצפים ובינתיים? תחסכו את העצבים שלכם ותשמרו על הקשר הטוב שלכם עם ילדכם.
הטיפ האחרון שלי - ההסתגלות שלך כהורה
אני רוצה שניה לחזור לתיאור של האמא “קשה לא להתעצבן.”
המילים האלה חשובות מאוד.
צעקה איננה אקט חינוכי שאנחנו חושבים שתעזור לילד להבין אותנו טוב יותר.
צעקה היא התפרצות אגרסיה, תסכול שנצבר בתוכנו.
מי שנמצא בתכנית “הבסיס הבטוח” וצפה בהדרכה על רגשות של פעוטות כבר מכיר שלתסכול שנצבר, לסטרס שמצטבר בתוכנו, יש שתי דרכים לצאת: דרך דמעות, דרך הבנה וקבלת המצב שאיננו ניתן לשינוי או דרך אגרסיה.
לפני שנלמד את הפעוטות שלנו להתמודד עם התסכולים שלהם בצורה לא אגרסיבית
כדאי שגם אנחנו נלמד לעשות זאת.
שואלים אותי לפעמים – מה הסוד שלך? מה הכי עוזר לך להיות רגועה במצבים שבהם אפשר להשתגע?
אז הסוד הוא שלפעמים גם אני מתעצבנת ומשתגעת. כשאני בעודף סטרס שלא הספקתי לזהות ולפרוק בצורה נכונה.
אבל ברוב הפעמים הסוד הוא להסתגל – להסתגל לעובדה ולהבנה שהילדים שלי לא בשלים כרגע לתקשורת ודרכי פעולה שאולי הייתי רוצה שהם יבחרו.
הייתי רוצה שהם יבינו לבד שהם צריכים לסדר. הייתי רוצה שהם יבינו לבד שלריב וללכת מכות לא יעזור להם. הייתי רוצה שהם לא יציירו על קירות. הייתי רוצה שכשהם עייפים או רעבים שפשוט יגידו את זה ולא יפצחו בטנטרום. אבל הם לא יכולים כי המוח שלהם לא מפותח מספיק וזו אחריות שלי להוביל אותם – פיזית ולא רק עם הכוונות הטובות והמילים שלי.
זו ההסתגלות שלי להורות לפעוטות.
מאחלת לכם להנות מהקטנטנים שלכם
ולשמור על הגבולות שלכם תוך חיזוק הקשר ביניכם
אלכסנדרה
