הרבה אנשים מרגישים שבואו של התינוק הראשון הוא המשפיע ביותר, זה שמשנה את הזוגיות למשפחתיות.
לשמחתי הנחיתה שלנו להורות היתה רכה יחסית.
ההכנה שעשינו עם עצמנו, הריון בריא וכמובן קצת מזל, כולם שיחקו את תפקידם.
החשש הגדול היה דווקא לפני לידתו של בני השני.
חודש וחצי עברו מאז שאיתן נולד ואפשר לומר שהתחלנו לחזור לחיי שגרה למרות שכמובן “שגרה” בחיי פעוטות ותינוקות אלה חיים שמשתנים בצורה מתמדת.
ההכנה של אלה
את אלה התחלתי להכין כבר מהשקיפות העורפית. הראנו לה את התמונות של אולטרסאונד, דיברנו איתה על הבטן ועל התינוק שחי בפנים. סיפרתי לה שהתינוק הולך לינוק. לקח לה זמן לקבל שעוד מישהו ינק ממני.
דיברנו על כך שהתינוק ישכב בעגלה וישן איתנו במיטה. ככל שהזמן ללידה התקרב דיברנו יותר והרבה פעמים זה הגיע ממנה. היה לה חשוב לחזור על אותם הדברים ודרך החזרתיות היא קיבלה את המציאות שעמדה לנחות עליה.
בנוסף לדיבורים על הבטן, כל פעם שראינו תינוק קטן דיברנו על כך שעוד מעט גם לנו יהיה תינוק כזה. היא ידעה איך קוראים לו ומה היא תוכל לעשות איתו כשהוא יוולד – להחליף לו חיתול, לקלח, לחלוק שד, לדגדג, להצחיק, לשחק.
קניתי ספר חמוד על אח-דינוזאור שהיא אהבה מאוד.
בטרימסטר שלישי עשינו צילומי הריון ועל בסיס התמונות כתבתי סיפור והדפסתי כספר. גם הוא היה חלק מההכנה.
חמישה ימים לפני הלידה סבתא שלה באה לגור איתנו. מכיוון שעד אז היא נשארה איתה רק פעם אחת וגם אז לכמה שעות בלבד, היה לנו חשוב שתתחבר אליה. בסופו של דבר היא נשארה איתה כמעט עשרים שעות של הלידה, כולל הלילה (ולהפתענו הרבה, נרדמה פעם ראשונה, ללא אבא ואמא).
אני מאמינה שכמו שאנחנו ההורים זקוקים ל9 חודשי ההריון כדי להסתגל לרעיון שהחיים שלנו ישתנו מקצה לקצה, כך גם האחים הבכורים זקוקים לזמן לעכל את השינויים. משחקי דמיון וספרים יכולים לעזור להפוך את הרעיונות למוחשיים יותר.
ההכנה שלנו
נכון לזמן לידתו של איתן, אלה היתה איתי בבית בחינוך ביתי ולכן היה לי חשוב שבעלי ישאר איתי בשבועות הראשונים.
בדיעבד זו היתה אחת ההחלטות הקריטיות ביותר. כמעט שלוש שבועות היינו ארבעתנו בבית כשמתוכן שבועיים היו תוהו ובוהו ובשבוע וחצי האחרונים התחלנו לבנות את השגרה החדשה.
למי שיכולה להרשות לעצמה: עוזרת בית יכולה לשנות עולמות. לא הייתי מצליחה להתמודד עם ניקיון יסודי של כל הבית ושני ילדים, בטח שלא ישר אחרי הלידה.
אוכל חם – חברים, משפחה, פרויקטים כמו “סירי לידה” ו-“кастрюлька” (סיר – הפרויקט הרוסי). אוכל ביתי חם הוא אחת המתנות השווה ביותר אחרי הלידה.
טיפ נוסף הוא כמובן המנשא – כי אי אפשר לרדוף אחרי פעוטה עם עגלה.
הסתגלות של אלה
על הסתגלותו של איתן למשפחתנו אין מה לדבר. הנקה + ידיים\מנשא וזה המענה הכמעט מלא לכל צרכיו. עם אלה כמובן זה היה הרבה יותר מורכב.
אלה הבינה ישר שילדתי והיא התבגרה מאוד בשבוע אחרי הלידה. זו לא ראיה הסובייקטיבית שלי אלא משהו שכולם הבחינו בו.
היא הגיעה לבקר אותי כמה שעות אחרי הלידה, כשאיתן היה בטיפול ולא איתנו. כשאבא שאל אותה עם חיוך “איפה איתן?” בציפיה שתצביע כמו תמיד על הבטן היא הסתכלה עלי ואמרה “הוא לא כאן”.
לאחר כחצי שעה נתנו לנו להוציא אותו מהטיפול והיא ראתה אותו פעם ראשונה. לא היה צריך להסביר לה שזה איתן, התינוק מהבטן. מצאתי את עצמי, לא בפעם הראשונה, מגיעה למסקנה שהיא מבינה הרבה יותר ממה שאני חושבת ומצפה ממנה. הילדה העדינה והמתוקה שלי אמרה שהתינוק יפה, שהוא אח שלה. בהתחלה היא נזהרה לגעת בו אך לאחר שקיבלה מספר אישורים היא התחילה לחבק, לנשק וללטף בעדינות.
הפתיע אותי שהיא לא בכתה כשהיתה צריכה ללכת הביתה עם אבא.
את האמת – היא לא הראתה סימני געגוע. היא לא קפצה עלי ברגע שראתה אותי, לא בכתה, לא התהלבה יותר מידי.
מהצד נראה שהיא מתנהגת בבגרות מרשימה אבל מי שמכיר קצת את תאוריית ההקשרות מבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו.
השתחררתי מבית החולים 48 שעות לאחר הלידה, שלוש לילות שהיא ישנה בלעדיי.
אני זוכרת היטב את הלילה הראשון שלי בבית. היא נרדמה ולאחר כמה שעות התעוררה והחלה לבכות.
נכנסתי לחדר ובנינוחות הרגילה אמרתי לה שאמא כאן, שאני אביא לה ציצי והכל בסדר.
רק לפני שלושה ימים, הקול שלי לבדו יכל להרגיע אותו. הפעם לא.
היא צעקה: “לא, אני רוצה אבא! אבא, תבוא!”.
לא רצתה הנקה ולא רצתה חיבוק ממני. רק כשאבא הגיע, הוא חיבק אותה והיא נרדמה תוך דקה.
אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה שהרגשתי, אחרי ששנה וחצי הייתי המרדימה היחידה שלה ועוד שנה המרדימה העיקרית…
באותו הלילה ישנו כולנו יחד – התינוק במיטונת ולאחר מכן אני, אלה ובעלי.
אלה היתה מכורבלת עם בעלי והוא עודד אותי לחבק אותה. חיבקתי בעדינות והיא נצמדה אליו יותר.
נאלצתי להזכיר לעצמי כל הזמן מדוע היא מתנהגת ככה ולא להפגע או לפחות לא לתת לפגיעה להיות חזקה מידי.
באמצע הלילה היא שחררה אותו ולקראת הבוקר היא נצמדה אלי.
בשבוע וחצי הראשונים ישנתי בממוצע כ2-3 שעות כל יממה. זה התחיל משלוש לילות של צירים שהפריעו לי לישון,
הלידה שהתרחשה בלילה, שתי יממות בבית חולים שלא ישנתי בכלל בגלל הפרדה מהתינוק ולאחר מכן עוד שלוש לילות
שבהם איתן ואני עבדנו על חיבור (גם רגשי וגם בהנקה) במקום ה”לילה הלבן” שהתפספס לנו בבית החולים.
אני מספרת את זה כדי להסביר שגם לזה צריך להתכונן.
אפיסת כוחות מוחלטת.
יכולת מינימלית לטפל בי, בתינוק ובצרכים הבסיסיים של הגדולה אבל ללא היכולת להרגיש, להכיל, למלא את תפקיד אמא-אלפא שמובילה קדימה.
עוד מספר ימים והסכר הרגשי נפרץ. אמא. רק אמא. כמו אמא. ידיים של אמא.
הנקה מרובה. איתן יונק – אלה גם ציצי.
שבוע של לילות קשים שהיא מתעוררת וצועקת כמו שלא צעקה אף פעם ובוכה כמו שלא בכתה אף פעם.
זה היה קשה וקורע את הלב. בשלב מסוים זה קרע אותנו עוד יותר מכיוון שזה גרם לנו לרגשות שליליים מאוד כלפיה.
כלפי המצב. העייפות, החוסר כח להכיל ולחזק אותה.
הכי חשוב לדעת – זה עבר ויצאנו חזקים יותר, אוהבים יותר.
מה עזר בהסגלות?
אנחנו נותנים לה לעזור בהכל ולהזמין אותה לחיים החדשים שלנו עם איתן.
כל פעם שמחליפים חיתול היא רצה להתיישב על השידה, מחזיקה חיתול חדש, בגד להחלפה.
היא מלטפת לו את הראש או רצה להביא צעצוע כשהוא מתחיל לבכות, סוחבת לי את כרית ההנקה כשאני מתיישבת להניק.
לפעמים אני מניקה אותם במקביל.
כשיש אפשרות כזו אני מנסה שההנקה שלו לא תהיה העיקר – אנחנו מתכננות לקרוא ספר או להרכיב מגנטים או לשחק במטבח ועל הדרך יש את איתן צמוד לאמא. כרגע הוא לא המרכז, היא כן.
היא מקלחת לו את הרגליים כשהוא שוחה באמבטיה.
אנחנו מנסים שבזמן ההשכבה שלה איתן יהיה עם אבא ולי תהיה איתה רבע שעה של בלעדיות.
ספר לפני השינה, הנקה, חיבוק ולילה טוב.
אני מקפידה בסופי שבוע לצאת לפעילות שמעניינת אותה גם אם כל מה שאני רוצה זה להתמוטט לישון.
האושר והשמחה שלה ממלאים אותי באנרגיה.
אחרי עבודה של חודש הקשר שלנו חזר לאיתנו והיא זו ששחררה את החבל.
חזרה לשחק לבד, יונקת פחות, מקבלת “לא” או את הצורך לחכות בצורה טובה יותר.
מותר לה לגעת בו, לחבק, לנשק. לפעמים היא מחזיקה אותו על הידיים (בישיבה כמובן) והיא מאוד גאה בעצמה. אנחנו כל הזמן מספרים לה כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא אוהב שהיא עוזרת לו כי הוא עדיין לא מסוגל לכל הדברים שהיא יודעת לעשות. עכשיו, כשהוא התחיל לחייך אליה, היא נמסה בתגובה.
אני עדיין השמש, המרכז, המובילה של הדרך אבל עבור איתן יש כמה דמויות היקשרותיות ואלה היא אחת מהן.
הדרך שלנו רק התחילה, האתגרים עוד ירבו אבל אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה.
להיות אמא לשני קטנטנים זה אושר כפול.
מקווה שהסיפור שלי יתן לכם את כיוון ורעיונות איך להתכונן לתינוק חדש במשפחה.
אלכסנדרה
