השלכות טבעיות הפכו לכלי חינוכי נפוץ מאוד, שמטרתו לאפשר לילדים ללמוד מהתוצאות של מעשיהם.

הרעיון הוא שהילד יתנסה בחוויה עצמה וכך יפתח אחריות עצמית.

אבל לא פעם, השלכות טבעיות הופכות לעונש “במסווה”.

בואו נראה כמה דוגמאות קלאסיות:

 

1. הילד מתעקש לא ללבוש מעיל ביום קר ואתם מחליטים שילמד ויוצאים ללא המעיל. כשיהיה לו קר ויתחיל להתלונן יפלט לנו “אמרתי לך.. פעם הבאה תקשיב לי” ונחזור הביתה (עם ילד בטנטרום).

 

2. יצאנו לים, הילדים נהנים בטירוף אבל השמש מתחילה לשקוע. אני אומרת להם “עוד מעט כשהשמש תשקע נלך הביתה כי יהיה קריר וחשוך.” הם מתבאסים, אני מתבאסת יחד איתם.

 

3. אם לא תפסיק להרביץ לאחותך לא נלך לבריכה. זו בחירה שלך.

 

4. אנחנו בג’ימבורי והילדים רבים. ואני אומרת להם “מתוקים שלי, אני רואה שאתם עייפים ורבים ללא הפסקה. לכן אנחנו נלך עכשיו הביתה לנוח.” וכמובן מקבלת טנטרום. ואין מה להיות מופתעים, כשהם עייפים, טנטרום יקרה ב99% מהמצבים, לא משנה מה אגיד להם.

 

5. הילדים משחקים עם גיגית מים ואני מבקשת להזהר ולא לשפוך לכל עבר. הם כמובן משליכים לכל עבר ואז מחליקים ונופלים. וכמובן יוצא לי: “אמרתי לך שזה מה שיקרה.” או לפחות אני חושבת את זה בלב..

 

אז מה מהדוגמאות האלה השלכה טבעית? איפה יש עונש? והאם התשובה לשאלה הזו היא בכלל חשובה?

מה אני מלמדת בעזרת השלכה טבעית?

שאלתי בקהילת הורות מחבקת מה מכל הדוגמאות האלה זו השלכה טבעית וקיבלתי תשובות מגוונות.

לדוגמא התשובה הזו:

“אני חושבת שהכל פה זה השלכה טבעת והצבת גבולות . ברור שבמקרה 1 לא חייבים להשתמש במילים של אמרתי לך . אבל אם לא הבאנו מעיל ובאמת קר אז כן הולכים הביתה . ואפשר להגיד שפעם הבאה נביא מעיל ואז נשחק הרבה בחוץ. גם במקרה של גיגית מים הרבה פעמים אנחנו משתמשים בביטוי אמרתי לך אז אפשר במקומו להגיד אוי חמודי ראית מה קרה אם משליכים מים נפלת וזה כואב לך עכשיו . ככה הם לומדים . לא רואה בשום סיטואציה פה עונש האמת . הכל פה הצבת גבולות וכמובן אפשר להשתמש פשוט במילים אחרות.”

 

ואליה הצטרפה תשובה נוספת – הכל זו השלכה טבעית כי גם תגובות של הורים הם חלק מהטבע.

 

 

ומצד שני היו הרבה תגובות שראו ברוב הדוגמאות ענישה או השלכה טבעית שהפכה לענישה בגלל השימוש בביטוי “אמרתי לך” או כי לא היה קשר בין שני הדברים כמו לדוגמא במקרה של מכות לאחות והליכה לבריכה.

 

 

היתה גם תשובה שממש אהבתי מאמא שכתבה: 

במקרה 4, זו השלכה טבעית אבל להורים. לא תכננו טוב את היום וקיבלו טנטרום.”

תכלס? זה נכון. וזה קורה לא מעט פעמים (וגם ימשיך לקרות).

 

 

אז מה אני חושבת על הנושא?

אני חושבת שהפוקוס צריך להיות על משהו שונה לגמרי.

כי כשאני שואלת את עצמי “מה זו השלכה טבעית” או “האם זה טוב יותר מעונש” אני נשארת במישור של סיבה ותוצאה, כשבסופו של דבר האחריות היא על הילד. אני רוצה ללמד אותו לקחת אחריות על מעשיו.

זו יכולה להיות התניה קלאסית הבסיסית ביותר (זוכרות את הכלב של פבלוב?) או מקרה מורכב יותר אבל הדגש הוא על לימוד הילד. “שילמד לפעם הבאה”.

ולמרות שאני לגמרי בעד לימוד והתפתחות, אני מאמינה שהדגש בחינוך שלי, בחינוך היקשרותי, צריך להיות שונה לחלוטין. שהשיעורים לחיים מסוג זה ילמדו בצורה עצמאית לחלוטין, ללא התמקדות שלי עליהם ולעומת זאת השיעור שיכול להתפספס בשימוש ב”השלכות טבעיות” הוא השיעור החשוב ביותר.

אבל לפני שנגיע למה חשוב לי ללמד את הילדים שלי, אני רוצה שנזכור כמה דברים על ילדים.

 

מה צריך לדעת על הילדים שלנו?

אנחנו צריכים לזכור שילדים חיים בהווה. זה נכון גם עבור ילדים גדולים יחסית (6-8 שנים) וזה מאוד נכון לגבי ילדים בגיל הרך (עד גיל 6). הרגשות שלהם אינטנסיביים מאוד כי הם מרגישים “כאן ועכשיו”, הם מתמקדים בפעילות אחת. היכולת האינטגרטיבית – להרגיש “גם וגם”, לתכנן ולחשוב על העתיד, היא מוגבלת מאוד בגילאים הקטנים ולא כי לא לימדנו אותם אלא כי המוח שלהם עדיין לא מפותח מספיק.

כשהם עונים לנו “אני לא רוצה מעיל!” זו יכולה להיות פעולה אוטומטית של רצון נגדי, כי לא היינו בחיבור, כי הם היו מתוסכלים מסיבות שלא קשורות אלינו או כי כרגע הם מרגישים שחם להם.

 

אנחנו גם זוכרים שהחיים של הילדים מלאים בתסכולים, בפרידות, בגבולות.

הם כמעט ולא אחראיים על מה יקרה להם במהלך היום. היום שלהם מלא באילוצים וגבולות. 

ולכן אנחנו לא רוצים להוסיף תסכולים וגורמי סטרס מיותרים איפה שלא צריך.

 

הילדים שלנו סומכים עלינו, הולכים אחרינו וזאת בזכות ההיקשרות. ההובלה הטבעית לא מסתמכת על התואר שלנו “אבא\אמא” וגם לא על החוזק שלנו. אבוי אם זה השיעור שהינו מלמדים את הילדים – אם אתה חזק יותר, אתה יכול לקבוע על אחרים. ההובלה הטבעית בנויה על היקשרות היררכית שבה אנחנו, המובילים, יודעים טוב יותר, רואים את התמונה המלאה, מעניקים בנדיבות ובשפע ודואגים לצרכים שלהם. או בקיצור – מטפלים בהם. העברת האחריות בטרם עת היא לא מוסיפה לתסכולים נוספים, היא פוגעת באותה ההובלה וזה הדבר האחרון שארצה שיקרה במערכת היחסים שלנו. 

 

 

אז מה מהדוגמאות השלכה טבעית? ומהו עונש? והאם זה משנה בכלל?

אמא אחת כתבה:

 

יכול להיות שמה שהופך השלכה טבעית לעונש זה דווקא ההתמקמות שלנו? איך אנחנו מגיבים למה שקורה?

אני מסכימה לגמרי!

אם יצאתי לפארק בלי מעיל – קר לי. השלכה טבעית. אבל השיעור החשוב הוא לא זה, אלא מה אני אלמד מהתגובה של אמא.

אם השפרצתי ואז החלקתי ונפלתי – זו השלכה טבעית. דרך אגב, יכולנו גם למנוע אותה, אם לא היינו מאפשרים משחק עם מים וכאן נכנסת סוגיה אחרת – מהו מרחב משחק בטוח ומה לא ואין כאן תשובות נכונות חד משמעית לכל הורה ולכל ילד.. אבל מה שישפיע הוא לא הלמידה הפשוטה יחסית “רצפה רטובה – אפשר להחליק” אלא איך ההורה יגיב לאחר המעשה.

השלכות טבעיות אמיתיות הן תופעה שנחווה בלי שתהיה לנו שליטה עליהם. אני לא שולטת במזג אוויר. אני לא שולטת בשעות פתיחה של המוזיאון.

לגבי 2-3-4 בעיני אינם השלכה טבעית אלא בחירות הוריות. 

אני יכולה להשאר בים גם אחרי שמחשיך אבל אני בוחרת שלא. וזה בסדר גמור! ההסבר שהשמש שוקעת וקר הוא הסבר רציונאלי והגיוני. אם הוא מלווה גם במתן מקום לרגשות של אכזבה והתבאסות הוא עוזר לילדים להסתגל למציאות שהם לא בחרו בה. מציאות שנכונה לאותה משפחה.

האיום בלקיחת משהו שחשוב לילד (במקרה הזה שלא הולכים לבריכה) הוא הענשה קלאסית. והיא בעייתית גם כי לרוב לילד אין שליטה על תגובת הFIGHT של המוח הפרימיטיבי וגם כי אם יש לו שליטה, היא לא מלמדת ויסות, היא מציבה את הילד אל מול ההורה, לא נותנת מקום למפלט רגשי ומערערת את הבסיס הבטוח.

ואחרי כל המילים היפות האלה אני גם אוסיף בסוד – לפעמים גם לי נפלטים איומים (טיפשים לחלוטין!). זה קורה! השאלה היא באיזו תדירות והאם אנחנו מבינים שעשינו טעות ומתקנים אותה..

ולגבי הג’ימבורי – כמו שכתבתן, זו לגמרי השלכה טבעית להורה 🙂 לפעמים לא נתכנן את היום שלנו היטב. לפעמים נבין שמה שתוכנן להיות מתנה וחוויה כיפית לילדים אינה כזו. אם אני לא מסוגלת לווסת את עצמי ואותם בג’ימבורי, אני צריכה ללכת הביתה, למקום בו נוכל להרגע יחד. אבל הבית לא צריך להיות מוצג כעונש על התנהגותם אלא כמענה לצורך של כולם בויסות.

השיעור שחשוב לי ללמד את ילדיי

"אני רוצה שהילדים שלי ילמדו שאני פה עבורם, מעניקה להם ורוצה בטובתם וגם סומכת עליהם ומוכנה לבחון את הנחות היסוד שלי על המציאות. אני המבוגר ולכן אני האחראית, גם אם ביקשתי מהם להיות שותפים לאחריות כשהתרעתי מתוצאות עתידיות אני עדיין צריכה להכיר בזה שהם קטנים ולכן לא יכולים באמת לקחת אחריות."

אז הילד שלי למד שכשקר הוא זקוק למעיל. זהו שיעור שהוא ילמד במהלך החיים, איתי או בלעדיי.

אבל לי חשוב שהוא ילמד שאני מכירה אותו, שאני חושבת עליו, שאכפת לי ממנו. ולכן הבאתי את המעיל איתי.

הוא למד שהרצפה מחליקה. הוא בטח ילמד את אותו השיעור שוב ושוב במקומות שונים.

אבל הכי חשוב לי שהוא ילמד שאני פה בשבילו. להסכים שזה כואב. לחבק, לנשק. לנחם ולתת את המקום הבטוח ללמוד מהחוויה במקום להעביר את הפוקוס אלי – רואה? אמא צודקת. פעם הבאה תקשיב לי!

 

האם הילד שלי ילמד לא לשפוך מים על כל הרצפה? האם הוא יפסיק להתנגד למעיל?

מתישהו כן. אבל לא בטוח שמחר.

אני אמשיך לתת לו לחוות את החיים. לצאת בלבוש לא מתאים (ולהיות זו שלקחה עבורו). ליפול כשבוחר במסלול לא מתאים (אבל במקום שהוא בטוח יחסית). להתנסות בחוויה שאני יודעת מראש שלא יצליח בה. ואולי כן? אולי אני טועה? 🙂

בכל מקרה אני אהיה שם לנחם אותו, לעזור לו להסתגל, לגדול מהחוויה.

ואז אני אשמע את הבת שלי אומרת לאחיה התינוק: “אל תשפוך מים, אתה יכול להחליק.”

ואתמול הוא שאל אותי: “אמא, לקחת כפפות? קר באחלה קרח.”


הם דואגים לי, דואגים אחד לשני. האם זה לא שיעור הרבה יותר חשוב מזה שאמא צודקת או מזה שסבלת כי בחרת בדרך לא נכונה?

המעבר מהורות שמתמקדת בלקיחת אחריות להורות שמתמקדת ביצירת מרחב רגשי ופיזי בטוח הוא לא פשוט.

האוטומטים של “אמרתי לך” והבריחה לאולטימטומים אינה טבעית אבל כן חקוקה בתודעה שלנו.

ככה גדלנו.

החדשות הטובות הן שזה בר שינוי. וככל שנעמיק בשינוי הזה בחינוך ילדנו, כך חינוך היקשרותי יהיה טבעי עבורם, כשהם יהפכו להורים.

או כמו שהבן שלי אומר: אמא, חבל שהורים שלך לימדו אותך שאסור לבכות. בכי עוזר לרפא את הכעס.

רוצה ללמוד יחד איתי את כל הכלים להובלת הילדים מתוך חיבור אמיתי? 

מוזמנת לקורס הדיגיטלי שלי (יחד עם קב’ תמיכה בווטסאפ) – הבסיס הבטוח: מהתנגדות לשיתוף פעולה

 

אשמח לשמוע בתגובות,

האם הכתבה שינתה את איך שאת תופסת את המושג “השלכה טבעית”?

הדרכות שיכולות לעזור לך

2 תגובות

  1. היי, הכתבה הייתה מאוד מעניינת והאירה סוגיה חשובה ♥️

    לפעמים אני מוצאת את עצמי מסבירה לפעוט בן ה1.10 שלי דברים ותוך כדי נכנס איום קטן. אני לא אוהבת את זה אבל שמה לב לזה אחרי שזה כבר נפלט.. ולא ממש יודעת איך לתקן…
    למשל – יוצאים לטיול בחוץ ומיד הוא מבקש שארים. אז אני אומרת לו שאם הוא עייף בשביל ללכת כבר מעכשיו אז אמא תשב ושהוא מוזמן לשבת איתי. ואז הוא לא רוצה אז נותן לי יד וממשיכים ללכת עד שהוא באמת מתעייף. או שמסבירה אם זה לא עובד שהוא כבר קצת כבד בשבילי ושאם אין לו כח ללכת אנחנו נצטרך לחזור הביתה (שזה כאילו האיום כי הוא כן רוצה לטייל).

    וגם זה קורה לי בסוגיה שזה באמת מרגיש לי רע בתוך הלב- בגלל שזה ממש במקום של חיבור וקרבה ואני לא רוצה לקלקל… בזמן ההנקה, הוא רוצה למולל את הפטמה השניה וזה מכאיב לי. הסברתי המון פעמים שזה לא נעים לי וביקשתי שיפסיק. אבל זה לא עזר, אז אמרתי לו שאם הוא יעשה את זה ויכאיב לי אני אפסיק את ההנקה. זה עובד אבל זה מרגיש לי רע.

    1. הי, תודה על התגובה!
      אני לא בטוחה שזה איום (הדוגמא שלך על הטיול) והאלטרנטיבות שלך מצוינות. אם את מרגישה חוסר נוחות עם זה, פשוט אל תמשיכי. תני את האפשרות של לשבת ואם הוא בוכה – הזדמנות להתבאס.
      ואם יצא? בסדר. תמשיכי עם הדגש של מה שחשוב – הביאוס שלו, הרצון שלו להתכרבל ולנוח (מה שאת מרגישה שנכון).
      לגבי ההנקה אני חושבת שהכי טוב זה לא לתת גישה ואם הוא מכניס את הידיים – להוציא ולהציע משחקי אצבעות , בובה למולל וכו’. את יכולה להפסיק את ההנקה בלי להעביר את האחריות עליו – כלומר קשה לך, את יכולה לסיים את ההנקה אבל ההחלטה בידיים שלך ולא בידיים שלו.
      עוד עובד לתסרט מה תעשו עם הידיים לפני תחילת ההנקה ולא כשהוא על אוטומט מכניס את היד ומחפש במה להעסיק את עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *