אמא ותינוק שנולדו למלחמה

7.10.23- בשעה 01:54 הגחת לעולם.

 

הגעת לכאן בסערה, נחוש, חזק וסקרן. לא ידעת, לא ידענו שנינו שהעולם שלנו עומד להשתנות מקצה לקצה בעוד מספר שעות בודדות.

לאחר לידה טבעית, ללא משככי כאבים, נשארנו ביחד, מחובקים, מחזיקים חזק, לא מרפים מהאהבה הענקית שהשתחררה מחבלי הלידה לאחר תשעה חודשי המתנה ארוכים.

אני ואתה, אבא ליד, סבא וסבתא גם פה.. אבל אתה, יצור קטן ומושלם פלא הבריאה, חסר ישע, לא מוכן להפסיק לינוק על מנת ללכת לבדיקות שאחרי הלידה, לא מוכן לעזוב את אמא.

ואולי הרגשת שהכל עומד להשתנות, אולי הרגשת שאתה צריך להיות ליד אמא עכשיו, שאסור להרפות?

בשעה 6:29 בבוקר, התרחשו הזוועות. ואני בחדר ההתאוששות מעכלת את סיפור לידתך המופלא, את היופי חסר הפשרות, את האושר שהגיע לעולמי. מתחילה לשמוע בזווית האוזן, טילים בבת ים..
גיא- תבדוק מה עם אמא שלך.. חדירת מחבלים.. מה? מה זה אומר בכלל? איך יכול להיות רוע בעולם

שבו אתה נמצא?

שעות רבות לקחו עד שהזוועות הצליחו לחדור את בועת לידתך, את בועת הפלא שיצרת סביבי, שעות רבות בהן הצלחתי רק להיות מאושרת בך.

אבל הנה, מתחיל הפחד לחלחל, לא מוכנה להישאר לבד בבית החולים, לא ביום ולא בלילה, ומה אם… מפחדת להתרחק ממך, אבל לא יודעת לטפל בך עדיין, אולי עדיף לך בתינוקייה?

כל הגברים שומעים חדשות מחוץ לחדרי היולדות, כל האמהות מנסות להישאר בבועת לידתן, ואנחנו בכלל בחיפה, שקט כאן.. אבל האוויר לא זז, אפשר לשמוע את האימה. ומסביב תינוקות נולדים, בוכים, אמהות חדשות לומדות להניק, לחתל ואיך אפשר לאזן בין הפחד, ובין האושר? בין החשש הקיומי לבין

החיים הטהורים שהגיעו?

והנה עוברים יומיים, וצריך לחזור הביתה, צריך להשתחרר מבית החולים, והאימה שבלהישאר לבד, אבל לא מצליחים להבין מה עדיף- העיטוף של בית החולים, או להיות בבית במקום הבטוח.

נוסעים הביתה, לא מצליחים ליהנות מההתרגשות של החזרה הביתה עם ראם הקטן, הכל אפוף פחד, מסך של עלטה מכסה הכל, ואני כל כך מנסה לחבק, לחזק, לא לתת לך להרגיש את הפחד. לא מוכנה לשמוע סיפורים, לא מוכנה לראות חדשות, רק אני ואתה כאן וזה כל מה שחשוב.

אזעקות, עוברים לבית של סבא וסבתא, לא להיות לבד.. צריך לעשות ברית ביום שבת, אזעקות..
לא מוכנה לזוז מהממ״ד, אבא שלך מבין שמדובר בפיקוח נפש מבחינתי, דוחים את הברית לראשון, הרב הרופא בא אלינו עושה מה שהוא צריך, כואבת גם את זה. כל כך הרבה כאב, ואתה רק בן 9 ימים,

מסכן שלי, לאן הבאתי אותך, למה אתה צריך את זה?

אתה בן 12 ימים, מחליטים לברוח. בורחים עם סבתא ללונדון עם כרטיס לכיוון אחד, בלי לדעת מה יהיה בהמשך, לדוד שלך, ולבנותיו התאומות המתוקות שגדולות ממך רק בשלושה חודשים. אני ואבא רבים הרבה, אבל אתה לא שומע, כי אבא לא פה. אבא וסבא נשארים בבית, שומרים על הגחלת, על

הבית, על העבודה.

אנחנו בלונדון, אפשר לנשום. אין פה מחבלים, אין חדירות, אין בומים, בשמיים יש רק מטוסי נוסעים. אבל הכבדות, העלטה באה איתנו, לא נשארה בארץ. מי יודע מה יהיה? מתי נחזור? יש חטופים… סבתא לא מתנתקת מהחדשות, אני עדיין לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות.. איך יש תינוקות בשבי, אמהות וילדים שנשרפו.. הלב לא יכול להכיל, רוצה לא להישבר, להישאר חזקה בשביל התינוקי הרך

הנולד.

מחפשת אחות שתעשה מעקב גדילה, נשקלים, הוא גדל יפה, הברית החלימה טוב, ראם בריא, חזק, יונק- את אמא טובה מאוד היא אומרת. ואני? איך אמא טובה? לאיזה חיים הבאתי אותך גוזל שלי?

אבל היא מתעקשת, מתרשמת מההחלמה מהלידה, מתרשמת מהכל.. מנסה לחזק. אבל אני חזקה, ראם מחזק אותי, ראם מחזק את כולם.

חודש קר עובר בלונדון, ואנחנו מחליטים לחזור הביתה, לאבא. ואני בינתיים הפכתי לאמא, מחתלת, מקלחת, מניקה ומניקה ומניקה, אוהבת כל כך הרבה שהלב מתפוצץ. מבטיחה לחסוך ממך את כל מכאוביי החיים, מבטיחה לשמור עלייך מכל וכל.

חוזרים לגור בדירת סטודיו מתחת להוריי, מערכת היחסים עם אביך מורכבת, המצב מורכב, מציאות החיים שהשתנתה מורכבת. והמיטה היפה שלך, שידת ההחתלה, כל הבגדים והצעצועים וחדר השינה היפה שלנו שמחכה בבית, מעלה אבק… העכבישים מתחילים להרגיש בנוח בסביבת חפצייך הדוממים, הנחים במקומם ומחכים לך. מזכירה לעצמי, להגיד תודה, תודה שאלו המורכבויות שלנו, תודה שאתה לא בצבא, תודה שאבא לא במילואים, תודה שאנחנו כואבים את כאבם של אחרים ולא שלנו. תודה

שאנחנו על הצד "הטוב" של כל המצב הנוראי הזה.

מחליטים שאם אנחנו כאן, אלו החיים, משנסים מותניים. מנסים לנהל "שגרה לצד מלחמה", מנסים ללכת לחוגים, חוגי התפתחות, פוגשים תינוקות, אמהות, מתחילים להבין שאנחנו לא לבד, כולנו מרגישות דומה. כולנו לא מוכנות להסתכל למציאות בעיניים, לא מוכנות לשמוע מה היה שם, באותו יום נורא.

אתם הכי חשובים, אתם הגוזלים של החיים שלנו, אתם צריכים לגדול, להתחזק, להיות בריאים בגופכם ונפשכם- ואנחנו אמונות על הבריאות הזאת, זאת האחריות שלנו.

וכל שביעי לחודש שמגיע, אני מתרגשת שגדלת בעוד חודש, ולא מצליחה להתעלם מהדקירה המפלחת של הילד הג'ינג'י הקטן, שנמצא עוד חודש בשבי. והחודשים עוברים, וכבר חזרנו הביתה, ויש איזו תחושה של נורמליות באוויר. והנה, החברים שלך הולכים לגן, אבל אני לא יכולה לשחרר ממך, לא מוכנה להתרחק, לא יכולה ללכת לדייטים עם אבא ובטח לא לשלוח אותך לגן. אתה נשאר איתי, הכל

כל כך מפחיד ואתה נשאר איתי. אני לא עוזבת אותך גוזל שלי.

ועכשיו גם אצלנו כבר לא שקט, ואחרי עוד סיבוב אצל דודות במרכז הארץ (הפעם לא ברחנו ללונדון) חזרנו לממ״ד של סבא וסבתא. וזה כבר בית שני בשבילך, ואתה שמח לראות אותם, והתגעגעת לצעצועים שלך. נראה שאתה כבר מתרגל לכל השינויים האלו, ואני עצובה שאתה צריך להתרגל לזה.

אבל מצד שני, אומרים שטוב להתרגל לשינויים, אז מקווה שזה יהיה לטובתך. ויש לנו גן שעשועים קטן בחצר, וחברים באים לבקר, ולפעמים גם אנחנו הולכים, כשלא מפחיד מידי.

והנה, 7.10.2024.
עברה שנה. כלום לא השתנה, הפחד פה, האימה על חיי החטופים, מלחמה בצפון, עכשיו מרגישים אותה גם על עצמנו. ואתה גוזל, בן שנה. גדול, חזק, מצחיק. אתה מנסה ללכת, ואתה מנסה לדבר ואתה אוכל כל כך יפה. אני עדיין מרגישה אשמה על שהבאתי אותך לעולם כזה, אבל לא

יכולה שלא לחשוב מה הייתי עושה בלעדייך בעולם הזה.

החיים מורכבים, מפחידים, קשים, מצחיקים, מוצאים רגעים כאלו וכאלו, מגשרים על פערי דת, מגשרים על אמונות ודעות, נשברים וקמים- והכל בשבילך. זוהי עבודת חיינו, זוהי המטרה הגדולה מכולן, ונראה שעומדים בה בהצלחה. האושר של הקטן הזה, של האור שנכנס לחיינו, של הקרן שמש שלנו שמאירה גם את האפלה הכי גדולה שיכולה להיות.

אז הנה, 7.10.2024, עברה שנה מהיום המחריד ביותר, מהזוועות שהלב לא מוכן להכיל והראש לא מסוגל להבין, אבל גם נס קטן היה ביום הזה, נס קטן שמאיר את החיים שלנו, שמרפא כל יום עוד קצת את הלבבות של כל הסובבים אותו.

מוזמנות לשתף בתגובות את הנסים הפרטיים שלכם.

ים גוריון צמח,

בעלת תואר ראשון מדעי ההתנהגות ותואר שני קרימינולוגיה

מדריכת רכיבה טיפולית ויועצת שינה בגישה היקשרותית