מפלצות מתחת למיטה…
שאלתי את השאלה הבאה בקהילה שלנו “הורות מחבקת”:
“
זו שאלה שמטרידה הורים רבים בסביבות גילאי 3-5 שנים.
לפעמים זו מפלצת, לפעמים פחד מהחושך, מהשמש השוקעת ולפעמים פחדים פחות מקושרים ללילה כמו פחד מנמלים (שהיה אצל אלה בגיל דומה).
רוב העצות התרכזו סביב הפחד ואיך להתמודד איתו.
לדבר עם הילד על המפלצת ומה הוא הרגיש, לקבל ממנו פרטים מדויקים (איך היא נראת, איפה מסתתרת) כדי להקטין את הפחד מהלא נודע, לספר לו שהמפלצות הן בעצם חמודות וטובות, לעשות שיקוי כנגד מפלצות, להראות שאין מפלצת ועוד.
בכתבה הזו אני רוצה לתת הסבר שונה לקיום המפלצות בחיי הפעוטות ואיך אני פתרתי את סוגיית המפלצות של איתן.
פחדים בגילאים השונים
באיזור גיל שנתיים פעוטות יכולים לפחד מחיות שונות (ולא דווקא בגלל חוויה שלילית איתם). הם יכולים להתחיל לפחד מהחושך והפחד מקשה על הפרדה מאיתנו ללילה. כמובן שכשאנחנו מבינים את מקור הפחד ברור שהסיבה והתוצאה הם הפוכים. זה לא שהם מתקשים להפרד כי הם פוחדים מהחושך אלא הפחד להפרד מאיתנו גורם להם לפחד מהחושך.
בגילאי 3-4 שנים המשחק של הילדים נהיה מפותח יותר, הדמיון שלהם מתפתח ובזכותו גם היכולת שלהם לדמיין מצבים שונים – טובים ורעים. הם יכולים לפחד ממפלצות מתחת למיטה ולחלום עליהם בלילה.
בגילאי 4-6 שנים לפחד ממפלצות יכול להתווסף גם פחד מרוחות רפאים, פחד מדמויות רעות מאגדות וסרטים שהם רואים, פחד מערפדים וכו’.
מניסיון שלי עדיף לא להתרכז בפחד עצמו אלא לקבל אותו כסימן שצריך לחזק את תחושת הבסיס הבטוח של הילדים על ידי העמקת שורשי היקשרות, איסוף לאורך היום וגישור על פרדות פיזיות ורגשיות.
מה זה הפחד הזה?
המוח שלנו מדהים ומורכב. הוא יודע לשים גבולות שיגנו עלינו בפני עצמנו. לפעמים הפחד שלנו הוא עצום כל כך שאיננו מסוגלים להתמודד איתו והמוח שלנו מחליף את החשש בדבר אחר שאיתו נוכל להתמודד.
כך הפחד מפרדה רגשית – אמא לא זמינה לי כי היא מטפלת באחי התינוק, היא לא מקבלת ולא אוהבת אותי, מתחלף בפחד מחושך.
החשש שמשהו יקרה להורה חולה מתחלף בפחד ממפלצת שבאה לטרוף אותי בלילה.
הפרדה הקשה מאבא שטס לשלוש שבועות לחו”ל מתבטאת בהרטבות בלילה אצל ילד שמזמן לא הרטיב.
לפי הגישה ההיקשרותית פרדה (רגשית או פיזית) היא אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור הילדים. תינוקות ופעוטות מתקשים בפרדה. הם לא בנויים להפרד מאיתנו, פרדות פיזיות ורגשיות מערערות את תחושת הבטחון, גורמות להם לבהלה שדוחפת למרדף היקשרותי והצמדות. במקרים מסוימים נראה התפרצויות וטנטרומים על "שטויות" שלא קשורות לסיבה האמיתית של הבהלה. במקרים אחרים נראה הופעה של מפלצות ופחד להפרד בשינה.
אנחנו לא צריכים להתמודד עם הפחד שאנחנו רואים לפנינו מכיוון שהוא רק הסימפטום לבעיה. חשוב שנבין את המקור עצמו כדי לעזור לילד על ידי שינוי הסיטואציה שבה הוא נמצא, בהסתגלות למצב החדש או בשילוב של שניהם.
כאשר מדובר בחלום רע או פחד לא רציונלי חד פעמי, יכול להיות שהוא תוצר של ריבוי חוויות וגירויים שהפעוט צבר במהלך היום. חוויות אלה יצרו מגוון של רגשות שהפעוט לא הספיק לעבד במהלך היום והם מתבטאים בצורה יצירתית לפני השינה ובמהלכה.
אך אם הפחד חוזר על עצמו, בעיקר בערב לפני השינה, כנראה שמקור הפחד הוא בפרדה.
חשוב להבין שלא צריך להציג לפעוט את המסקנות שהגענו אליהם. יש סיבה טובה מדוע המוח “מסתיר” ממנו את הסיבה האמיתית לפחד שלו.
אז מה כן לעשות? כבוגרים המובילים את הפעוטות, להבין את הסיבה לפחד ולא להוסיף את הסטרס שלנו לסטרס של הפעוט.
כששורש הבעיה הוא בפרדה אנחנו נעזר בכל הכלים ההיקשרותיים העומדים לרשותנו – איסוף מספר פעמים במהלך היום, להפחית בפרדות רגשיות עד כמה שאנחנו יכולים, להפחית בפרדות פיזיות שניתן להפחית בהן וגישור על הפרדות שחייבות להתקיים.
לא צריך להוכיח לפעוט שהנמלה איננה מפחידה, שהכלב חמוד ושאין מפלצות בלילה.
לא צריך לנסות להפוך אותו ל”אמיץ” אל מול הבעיה.
כאמור – זה לא משנה אם הוא מפחד ממפלצת, רוח רפאים, דרקון או מזה שהים בולע את השמש.
דבר ראשון – תמיד נחזק את הבטחון שלו בנו.
מתוק שלי, אני תמיד אהיה איתך. אני תמיד אגן עליך. אבא ואני חזקים מכל מפלצת. אני אחבק אותך עד שתרדם והנשיקות שלי מתחת לכרית יעזרו לך לחלום את החלום הכי כיפי שאתה רוצה.
דבר שני – חיזוק שורשי היקשרות. אחד המיתוסים כנגד הגישה ההיקשרותית הוא שהגישה מתאימה בעיקר לתינוקות בשנה הראשונה לחיים. אני יכולה להבין את התחושה הזו. מכיוון ששורש ההיקשרותי הראשון הוא היקשרות דרך החושים, הוא הטבעי ביותר גם עבור ההורים שלא שמעו מעולם את המילה “היקשרות”. הבעיה היא שהילדים גדלים אבל מתוך מחסור בזמן, חוסר ידע, סטרס יומיומי וסיבות אחרות אנחנו פחות מעמיקים את שורשי ההיקשרות הבאים וזה יוצר אשליה שהגישה ההיקשרותית (חיבוקים ונשיקות, הקול שלי, הנקה) עבדו בשנה הראשונה והפסיקו לעבוד בהמשך.
איתן נמצא עכשיו בשורש של משמעות ואהבה. במהלך היום ובטח לפני השינה אני מספרת לו כמה הוא משמעותי בחיינו, איך הוא שינה את חיי והרחיב את ליבי מרגע שנולד. זה לא הדבר היחיד כמובן אבל במיוחד בתקופת המפלצות לילה שלו, ראיתי כיצד סיפורים אלה מרגיעים ומווסתים אותו.
שימו לב שאני לא מתרכזת במפלצות. אני מתרכזת בחיבור בינינו, בקבלת הרגשות שלו, במתן התחושה שאני המקום הבטוח ביותר והוא יכול להיות תלוי בי אם יצטרך, כמה שיצטרך.
אני עם הילד שלי 24/7, למה שיחשוש מפרדה?
הרבה הייעוצים שלי סביב גיל הפעוטות מתחילים בצורה דומה: הפעוט נמצא בבית, אנחנו בלינה משותפת, הוא עדיין יונק, אני כל הזמן איתו. הוא נרדם רק איתי, לעולם לא נפרדנו. למה הוא נצמד אלי כל כך? למה יש לו פחד מחושך? על איזה איום פרדה מדובר אם אין לי דקה אחת לבד בלעדיו?
לפני שאת קוראת את המשפטים הבאים אני רוצה שתשנני לעצמך:
זו לא האשמה, אל תאשימי את עצמך, את לא אשמה.
זה מספיק ברור? 🙂
אנסה להדגיש את זה שוב:
אל תאשימי את עצמך שהוא ככה בגלל שאת עשית או לא עשית משהו.
אל תאשימי את עצמך על זה שאת מאשימה את עצמך ומכניסה את עצמך ולכן גם אותו לסטרס.
המטרה היא לדעת כדי להבין כדי לשנות.
לא כדי להאשים.
הפחד של איתן ממפלצות התחיל דווקא באוגוסט. הוא סיים את הגן ב20 ליולי והיה איתי בבית 24/7 עד הראשון לספטמבר.
אז דווקא אז הפחד התחיל?
כן, דווקא אז.
ב-20 ליולי עברנו דירה. בשבועות לפני המעבר הילדים היו בגן ולאחר הגן קיבלו חטיף ואייפד בזמן שבעלי ואני הוצאנו את הנשמה באריזה.
אחרי המעבר – שבוע של פריקות מ7 בבוקר ועד 22 בלילה.
אני זוכרת שבימים לאחר המעבר אלה ואיתן רבו ללא הפסקה ואני הייתי עסוקה בכיבוי שרפות: להפריד ביניהם, להשקיט אותם, למלא את המחסור באמא על ידי אותם החטיפים וסרטונים ומתנות.
ולאחר מכן? הייתי חולה במשך חודש. חודש שלם היה להם 10% של אמא.
את זה לא ראיתם בפוסט שלי ששאל על מפלצות, נכון?
כך גם בפוסטים רבים נוספים. אנחנו נשמע רק על ההתנהגות שנרצה לקבל עבורה פתרונות ולא את הסיפור השלם שכל כך משמעותי להבנת הסיבה מאחורי ההתנהגות.
בפועל לא היתה לנו פרדה פיזית. יתרה מכך, באותם הימים של סידור הדירה החדשה, כשאני שוב צועקת על הילדים להפסיק לריב ולצעוק (מבינים את הפרדוקס?) אמרתי לחמותי: הם ככה כי אנחנו לא איתם. והיא ענתה לי בפליאה – מה זאת אומרת? את כל הזמן איתם.
אבל אני לא הייתי איתם רגשית וזו פרדה משמעותית לא פחות, ואולי אף יותר, מפרדה פיזית.
פרדה רגשית יכולה לקרות גם ביומיום, גם לאמא בלינה משותפת, שמשתמשת במנשא ומניקה למרחקים. כי היא עייפה, כי היא בסטרס, כי היא מרוקנת מאנרגיות.
כאשר אתם רואים סימני חרדה אצל הפעוטות, בטח כאלה שמתבטאים בפחדים לא רציונאליים קבועים, תשאלו את עצמכם מה מקור הפרדה ואיך נוכל למנוע אותה או לגשר על פרדה בלתי נמנעת.
אז איך הפחדים של איתן נפתרו?
נתתי לעצמי משימה שאני נותנת בקורס ליווי שלי לפעוטות. אתגר ההיקשרות.
להיות נוכחת פיזית ורגשית במהלך היום. לבצע איסוף ולא להתפתות להתעסק בדברים משלי כשהם עסוקים בשלהם. לגשר על כל פרדה פיזית ורגשית. להשקיע בשורשי היקשרות מעבר לשורש היקשרות הבסיסי.
אני לא צריכה להיות היקשרותית 100% כל הזמן, כל החיים. אבל יש תקופות בהם אהיה פחות ובתקופות לאחר מכן כדאי שאהיה קצת יותר.
זה עבד.
תוך שבועיים מרגע שחזרתי לעצמי המפלצות נעלמו. מידי פעם אנחנו מדברים עליהם, במיוחד בהקשר של ספרי מפלצות שאנחנו קוראים או משחקים שאנחנו משחקים אבל אלה כבר לא מפלצות שמסתתרות מתחת למיטה וגורמות לו לצעוק ולרוץ לחדר שלנו.
היקשרות היא הבסיס ושם המשחק.
מאחלת לכם להרגיש נינוחות בהורות שלהם ותחושה של הובלה
ולילדכם להרגיש שאתם הבסיס הבטוח ביותר עבורו!
אלכסנדרה
