למה הוא מרגיש שאני כועסת עליו?

בואו נעשה REFRAMING – מבט חדש על הסיטואציה ונצלול קצת לתוך המוח.

ממש בקצרה (יש לי כתבה המפרטת על כך: התבוננות מחדש על התנהגות מאתגרת)

אפשר לחלק את המוח שלנו לחלק של נאו קורטקס: החלק הרציונאלי, המתכנן, מודע לנורמות חברתיות ומתנהג בהתאם אליהן וחלק של מערכת הלימבית.

מטרת העל של המערכת הלימבית היא לשמור עלינו בחיים.

איך היא עושה את זה? היא מאתרת איומים סביבנו.

רעש של אזעקה, ריח של גז, מגע דוקר וכו’.

כאשר הילד נמצא בעודף סטרס שפירושו שרמות הסטרס שלו עולות על האנרגיה הזמינה לו ויכולת שלו להתמודד איתו, הילד נכנס למצב של עוררות לימבית.

במצב כזה, המוח הפעיל הוא אותה מערכת לימבית שמפרשת כמעט הכל כאיום.

חבר נגע בי בכתף – “למה אתה מרביץץץץ לי????”

גננת מסבירה בקול עדין שלא לוקחים צעצוע מחבר – “למה את צועקקקקתתתתת עלי???”

אבא שרק נכנס לחדר – כאן יש לנו תוספת של סטרס. כי גם אם לפני כן הוא היה עדיין בעוררות יתר קלה, והמוח הרציונאלי, זה שלחש לו “למה אתה מרביץ? הרי זה כואב לאחותך” עדיין תפקד בצורה חלקית, דמות היקשרותית אהובה שההתנהגות שלך יכולה לסכן את הקבלה שלה – יכולה להעיף לגמרי את המערכת מהאיזון ולהפעיל את המנגנון FIGTH OR FLIGHT – הילחם או ברח.

ובמקרה של הבן שלי – הופעל מנגנון של “ברח”.

כשאנחנו מרגישים עוררות גבוהה בגוף, המוח הרציונאלי ינסה לתת את הפרשנות הכי זמינה לו.

אצל ילדים קטנים, בגלל שהם במרכז העולם בתפיסתם, הרבה פעמים יש נטיה לקחת אשמה עליהם או לפרש באופן שיגן עליהם מפני הסכנה לאבד את הקשר: אני אדחה אותו לפני שהוא ידחה אותי. 

כך נולדת פרשנות שנועדה להגן על הלב הרך שלהם.

ומכאן – “אבא לא רצה לשחק איתי, אבא לא אוהב אותי, לכן אני כועס.”

סה”כ לוגיקה נהדרת, גם אם שגויה לחלוטין.