הגישה ההיקשרותית היא מאוד אינטואיטיבית.
כשאנחנו שומעים את התינוק שלנו בוכה, האינסטינקט המיידי שלנו הוא לגשת, להרים, להרגיע, להחזיק בידיים.
זה לא סתם שאימוני שינה הם כל כך קשים לנו.
יש לנו קול פנימי שצועק לנו מה אנחנו צריכים לעשות – ובאימוני שינה בדרך כלל מבקשים מאיתנו להתעלם מאותו קול פנימי.
זה לא סתם שכשאומרים לנו ‘אל תרימי בידיים, שלא יתרגל’, או ‘תני לו לבכות, הוא יתחשל, שיידע שהחיים זה לא פיקניק’, אנחנו מתכווצים. אנחנו רוצים להחזיק בידיים, אנחנו רוצים להיות קרובים לילדים שלנו.
אנחנו רוצים לישון איתם, להרגיש אותם, וזה גם לא סתם שזה הכי נוח לנו- כי לא צריך לקום בלילה, הוא פה לידי.
זה גם לא סתם שהנקה היא מענה כמעט לכל צורך בגילאים הקטנים. הטבע נתן לנו את הכלי הזה כדי שגם כשאנחנו לא יודעים מה בדיוק מפריע לתינוק – הנקה לרוב תענה על הצורך (רעב, צמא, כאב, חום, קור, קרבה, מגע).
זה אינטואיטיבי. זה בא לנו מבפנים, מהבטן, מהיצר ההישרדותי שלנו שיודע איך לטפל בתינוק שלנו.
אבל מה קורה כשזה מגיע לגיל פעוטות? כשזה נוגע לחינוך, לגבולות, לתסכול.
אם הגישה ההיקשרותית היא כל כך אינטואיטיבית – למה זה לא בא לנו כל כך בקלות?
למה אנחנו עדיין מאמינים כשאם נכעס, נעניש, נסביר אלפי הסברים רציונליים, נאיים בהפרדה, נדחף לעצמאות – כך נוכל להשיג את החינוך שרצינו?
נכון, משהו שם ברגעי הכעס והעונש מרגיש לנו לא הכי טוב. אנחנו מרגישים במאבק. אבל אנחנו לא יודעים למה, ומה לעשות אחרת? כי איך הוא ילמד? הרי זה התפקיד שלי ללמד אותו.
אז מעבר לקולות הסביבה וההפחדה שטבועה עמוק בתרבות שלנו, יש שם עוד כוח שמשפיע עלינו.
העברה בין דורית
רובנו, אם לא כולנו, גדלנו וחונכנו בגישות התנהגותיות.
עונשים, פרסים, איומים, חיזוקים חיוביים ושליליים.
רובנו גם הבטחנו לעצמנו שאנחנו לא נעשה את הטעויות שההורים שלנו עשו.
והופ, השנים עוברות, הילדים גדלים, ואנחנו מתנהגים בול כמו ההורים שלנו.
למה זה קורה?
העברה בין-דורית היא תופעה המתארת דפוסי הורות שחוזרים על עצמם מדור לדור.
אם חווינו התנהגות מסוימת או סגנון יחסים כלשהו עם הורינו- במסגרת יחסינו עם הילדים שלנו, הנטייה תהיה לשחזר את אותה התנהגות.
ילדותו של אדם משפיעה על ההתנהגות שלו, על תפיסות העולם שלו, על האופן בו הוא חווה את העולם, על האופן בו הוא יוצר קשר עם אחרים, וגם על האופן בו הוא יוצר קשר עם ילדיו. דפוסי התנהגות אלו, בין אם הם חיוביים או שליליים, רצויים או לא רצויים, מוטבעים באדם, וקשה להימנע מלחזור עליהם בקשר עם הילדים.
אותם דפוסים וזיכרונות שנשמרו אצל האדם בבית הוריו, עולים כאשר הוא מתמודד עם אתגר חינוכי.
כאשר ההורה לא מודע אליהם, סביר שהוא ישחזר את הדפוסים של הוריו.
לדוגמה, אדם שבילדותו סבל מרגשות תחרות עם הוריו, תופס את מסגרת היחסים כמאבק שליטה, וכתוצאה מכך גם ילדיו יהיו עסוקים בתחרות על השליטה בבית. באופן דומה, אדם שהוריו היו ביקורתיים מאוד, יחנך את ילדיו לרף גבוה של ערכים.
ברגע שהילד שלנו צועק, מרביץ, ‘מתחצף’ – זה מפעיל אותנו.
זה לוחץ לנו על המקומות הכי כואבים מהילדות שלנו.
“שהוא ידבר אליי ככה? אין סיכוי”. והנה אנחנו נכנסים לאותו דפוס של ההורים שלנו – נכעס, נעניש, נשתמש במשמעת מפרידה. ניכנס למאבק כוח מול הילד שלנו.
אנחנו לא מצליחים לראות את הכוונות הטובות שבהם ברגע הזה, את הלב הרך, את המוח שעוד לא סיים להתפתח, את חוסר השליטה בהתנהגות, את זה שאין שם בחירה. אנחנו רק מופעלים.
כשאני נזכרת ברגעים האלה, כשהייתי ילדה וכעסו עליי, ונזפו בי – הרגשתי בעיקר אשמה ובושה.
הרגשתי בודדה.
הרגשתי שלא מבינים אותי ולא רואים אותי.
זה לא באמת היטיב איתנו.
אני לא באמת למדתי את הגבול הזה שהציבו לי דרך משמעת מפרידה – רק למדתי לא לעשות אותו ליד ההורים שלי. להסתיר.
כמה מאיתנו בגיל ההתבגרות הסתירו, שיקרו ולא שיתפו את ההורים?
לא התייעצו איתם, לא באו לקבל מהם נחמה.
כמה מאיתנו מפחדים להרגיש רגשות שליליים? מפחדים להתעמת, לכאוב, להתאכזב.
כמה מאיתנו מפחדים להיות פגיעים? נראים?
כמה מאיתנו לא יודעים לקבל אהבה?
הרבה. הרבה מאוד.
זה לא סתם.
זה לא סתם שבמובנים האלה, הגישה ההיקשרותית לא באה לנו באופן אינטואיטיבי. יש כוח חזק יותר שפועל עלינו, שמפעיל אותנו.
אבל אנחנו יכולים לשנות את זה.
תחשבו, במשך כמה דורות שיטות החינוך האלה עוברות אצלכם במשפחה?
זה לא חייב לעבור לדור הבא אחריכם.
אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יאמינו בנו, יסמכו עלינו, יראו בנו מקום מבטחים, שהם יספרו לנו עם מי הם יצאו בערב ומה הם שתו או עישנו, אנחנו צריכים לדאוג להיות המקום הבטוח שלהם.
גם כשהם בני שנתיים.
ככל שנלמד יותר, נעמיק יותר ב-מה קורה לילד שלי כשהוא מרביץ? ואיך אני יכולה לעזור לו?
ככל שנראה שזו האחריות שלנו ללמוד את המוח של הילדים שלנו, להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות שלהם,
וככל שנוכל לראות את הכוונות הטובות שלהם גם ברגעים שהכי מפעילים אותנו – לא נהיה במאבק כוח. לא נצעק בלי שליטה.
נוכל לעצור את ההעברה הבין דורית הזו.
