איך עוזרים להם להתמקד בחצי הכוס המלאה?

הכתבה הזו נולדה משאלה של אמא אחת, שהיא שאלה של אמהות רבות..

“אני אשמח לזווית שלך על עניין שממש מפעיל ומעצבן אותי לאחרונה עם בן הארבע וחצי שלי.

אני ממש חווה איתו כפיות טובה ברמה מעליבה אפילו…

אתמול עשיתי לו ולאחותו יום מושקע מאוד עם בריכה, בני דודים שהזמנו לבקשתו, ארוחה שהם ביקשו, פעילות…

בקיצור ממש השקעתי.

בערב הם רצו לישון איתי ובעלי לא היה בבית, והסכמתי.

הוא התלונן וניסיתי להטות את השיח לסיכום יומי חיובי,

שאלתי מה היה לו הכי כייף והוא אמר שכלום,

כשמיקדתי אותו על הפעילות שעשינו הוא ענה שהוא שמח שהכנתי לו אוכל אבל רק קצת כי לא הרשתי לו מעדן

(הוא בכלל לא ביקש ממני ולא היה שיח על זה!).

הבוקר יצאתי לטיול קטן איתו ועם אחותו לגינה והוא חזר צוחק ושמח, בעלי שאל אותו מה היה והוא ענה לו שהיה רק קצת כייף, בשלב הזה כבר לא רציתי לשמוע והתעצבנתי שהוא ילד כפוי טובה שלא מרוצה מכלום…

הוא הלך לשחק בלי להגיב וכמה דקות אחרי בא לחבק אותי לפני שיצאתי.

אני ממש יוצאת מגדרי כדי לשמח אותו וזה אף פעם לא מספיק.

אני רוצה לחנך אותו להכרת הטוב וראיית הטוב אבל נראה שהעיניים שלו 100% מחפשות איפה היה לו רע…

אמא יקרה.. אני חייבת להתחיל ממך!

אני יודעת שביקשת ממני “להשאיל” לך את משקפי ראיה היקשרותית

כדי להבין טוב יותר את הבן האהוב שלך

אבל לפני שנגיע אליו, אני רוצה להתייחס אלייך.

כי את נשארת פה בצד. ההשקעה שלך, המחשבות, התכנונים, הביצוע, האנרגיות שזה לקח לך – כל זה נוצר מאהבה הרבה שיש לך לילד שלך.

הרצון שלך שיהיה לו טוב, הכי טוב, בעולם הזה, בחווית הילדות שלו.

והרגשת חוסר הערכה. העלבה. דחיה.

זהו רגש חזק כל כך!

שניה לפני “הפתרונות” והסברים מדעיים – תני לעצמך את ההזדמנות להרגיש.

ואם את מסוגלת – לפרוק אצל בן אדם שיבין אותך, שיחבק אותך, שלא יקפוץ לפתרונות והסברים.

הורות היא מסע מדהים של ריפוי עצמי אבל רק אם ניתנת לנו ההזדמנות להסתגל,

כי הסתגלות היא מיומנות שלצערי פחות הכירו בחיוניות שלה בשנים שאנחנו היינו ילדים

ואנחנו צריכות לפתח אותה עכשיו – בגיל בוגר.

הסתגלות היא היכולת שלנו לקבל את המציאות כמו שהיא, גם כשהיא ממש לא המציאות שדמיינו ורצינו.

זו היכולת לבכות את התסכול ובעזרת דמעות עצב או תחושת עצב (כי לא כולנו יודעים לבכות) – לקבל באופן כנה, אמיתי את המציאות

ולצמוח ממנה בצורה הטובה ביותר.

אי אפשר לעבד חוויה רגשית בעזרת הסבר קוגניטיבי. והחוויה שלך חשובה לא פחות מהחוויה של הילד שלך. חוויה רגשית אפשר לעבד רק כשאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש כל רגש - "חיובי" או "שלילי". בלי להאשים את עצמנו או אחרים, בלי לפסול את הרגש, בלי לקטלג אותם לרגשות שמותר או אסור להרגיש.

בואי נדבר על הילד המתוק שלך

ילדים בגיל הרך (עד גיל 5-7 שנים ובמקרה של ילדים רגישים מאוד 7-9 שנים) לא מסוגלים לבצע אינטגרציה רגשית.

איך זה מתבטא בענייני “הכוס המלאה”?

הם לא מסוגלים לחוות רגשות חזקים מנוגדים.

אני גם שמח ומלא הודיה על היום המדהים שאמא האהובה שלי הכינה עבורי

ואני גם כועס, עצוב או מתוסכל בגלל גורמים רבים שבכלל לא קשורים ליום המדהים שהיה לי.

הם חיים את הרגע.

קשה להם לחבר את העבר או את העתיד.

אינטגרציה ריגשית היא לא מיומנות נלמדת אלא יכולת שמבשילה עם התפתחות המוח.

היא גורמת לילדים שלנו להיראות אגואיסטים, אגוצנטריים – מחוברים רק לעצמם.

היא גורמת להם להראות כפויי תודה.

קשה לנו להבין איך הילד החכם שלנו, ילד כל כך מפותח, ילד שכבר יודע לדבר ולפעמים מפתיע במורכבות המחשבות שלו

לא מסוגל לבצע דבר שכל כך פשוט בשבילנו. “גם וגם”.

הרבה יותר קל עבורנו להבין מדוע תינוק בן חצי שנה לא מסוגל ללכת.

כי התפתחות פיזית (או הגבלים פיזיים) הרבה יותר גלויים וברורים מהתפתחות המוח.

מדוע חוויה טובה גורמת להתפרצות "רעה"?

לפני כשבוע לקחתי את הבת שלי לעולם בת הים. במשך שנה היא רצתה להיות בת הים והגשמתי את החלום שלה.

היא קיבלה זנב והיא שחתה וצללה והיתה מאושרת.

באותו הזמן הבן שלי הלך עם אבא לקרטינג וטרקטורונים. ולאחר מכן הם אכלו גלידה והוא קיבל אקדח מים משוכלל.

זה היה החלום שלו והוא היה מאושר!

בבוקר של אותו היום אמרתי לבעלי – תתכונן נפשית, היום יהיו המון טנטרומים.

וכך היה.

בשניה שיצאנו מ”בנות הים” גיליתי שאני האמא הגרועה ביותר בעולם (רבע שעה לפני כן קיבלתי אינסוף מילות אהבה).

קיבלתי פרצוף זועף, התעלמות ואז צעקות.

נשמתי, ויסתתי, הכלתי וזה היה קל עבורי (יחסית, כן?)

כן אני מבינה את המקור.

אני רואה את הילדה מאחורי הרגש המתפרץ.

אז מה קורה כאן?

סטרס

סטרס הוא לא דבר רע! סטרס מורכב מגורמים שונים אשר מוציאים אותנו מאיזון ומצריכים מאיתנו לשרוף אנרגיה כדי לחזור למצב מווסת. הצפה שמתבטאת בטנטרומים אצל ילדים קטנים נוצרת כאשר רמות הסטרס עולות על רמות האנרגיה הזמינות להם.

חוויות חיוביות, במיוחד חוויות מאוד מרגשות הן גורם סטרס משמעותי. לא רק עבור הילדים אבל מכיוון שילדים פחות יודעים לווסת את עצמם, הסטרס שמתווסף להם מכפיל את עצמו ומציף אותם הרבה יותר בקלות.

כאשר הבת שלי סיימה את הפעילות והתיישבה באוטו היא הוצפה בגורמי סטרס רבים:

היא היתה עייפה. היה לה מאוד חם (בכל זאת סוף יוני, האוטו היה רותח). היא היתה רעבה.

אלה גורמי סטרס פיזיים משמעותיים מאוד לילדים!

החוויה הרגשית שעברה בזמן ששחתה כבת ים היתה גורם סטרס נוסף. סטרס חיובי! אבל עדיין אחד שהצריך ממנה לא מעט אנרגיות כדי להתמודד איתו בהצלחה.

החוויה של פרידה בסוף האירוע גם היא גורם סטרס.

כל גורם סטרס בנפרד – קל להתמודד איתו.

אבל יחד? הם מכפילים אחד את השני וגרמו לאותה ההצפה שהתבטאה בתגובה חריפה.

מה עשיתי?

נתתי לה לשתות.

נתתי לה זמן להתקרר.

נתתי לה זמן לנוח.

אם היה לי אוכל זה היה מושלם – אבל לא היה לי 🙂

ובעיקר זכרתי לעצמי שהענקתי חוויה בלתי נשכחת לבת שלי ולעצמי. ואני יודעת שהיא נהנתה מכל רגע וגם תהנה מהזיכרון של החוויה.

וכך באמת היה.

בחזרה לבן המתוק שלך

אחד הדברים שתפסו אותי בסיפור שלך זה העלבון שלו על כך שלא נתת לו לאכול מעדן (שאת לא זוכרת בכלל שביקש).

כאשר הילדים “נעלבים” או מחפשים על מה להיעלב זה אחד הסימנים הטובים ביותר לכך שהם צריכים לפרוק תסכול.

תסכול ניתן לפרוק בשתי דרכים – דמעות עצב או אגרסיה.

ואם התסכול לא נפרק? הוא נאגר בפנים.

ואז יוצא בנדנודים, במצבי רוח מעצבנים, בהאשמות, בטנטרומים..

טוב, נראה לי ברור לאן אני הולכת עם זה 🙂

יש ילדים שקשה להם לבכות את התסכול ואז אנחנו צריכים לחפש את המקומות שבהם אפשר לגעת בעצב.

ויש ילדים כמו הבן שלך, כמו הבן שלי – שנותנים לנו את ההזדמנות בעצמם!

“תראי אמא” הוא אומר “אני מתוסכל ואני נותן לך סיבה רציונאלית למרות שאין לי באמת מושג. אני לא יודע מה זה סטרס. אני לא מבין בפסיכולוגיה. אני עוד לא מבין מה עובר בתוכי. אני ממציא את הסיבה הכי הגיונית שהמוח הקטן שלי מסוגל לתת. אני חייב לפרוק את התסכול שבתוכי. תעזרי לי.”

ומה שיוצא לו זה: “את אמא גרועה! ביקשתי ממך מילקי אבל את לא רוצה שלבן האהוב שלך יהיה טוב, נכון???? אז לא הבאת לי.”

כן, הבן שלי הוא ממש פולניה לפעמים..

זו ההזדמנות שלנו לשיח רגשות

מספיק לומר “זה היה ממש מבאס.” או אולי “זה העציב אותך מאוד”

וזהו.

לתת לו את המקום להרגיש.

לתת לו את הבטחון שאנחנו שם בשבילו. כשהוא ילד שמח וכשהוא ילד כועס.

ואחרי שהוא יפרוק את התסכולים שלו (שנבין או לא נבין מה גרם להם)

הוא פתאום ירים את הפרצוף מלא דמעות (ונזלת)

ויגיד: אמא, היה לי יום כל כך טוב היום. את האמא הכי טובה בעולם!

או שלא.

כי לפעמים לוקח להם כמה פעמים טובות של בכי כדי לפרוק את הכל.

וזה בסדר – כי אנחנו עשינו את התהליך הפנימי של הסתגלות, הסתגלות למציאות שהם קטנטנים ואנחנו לא יכולים לפתח אותם מעבר ליכולות הפיזיות שלהם. ואני מחכה ויודעת שאני האמא הכי טובה בעולם וגם יודעת שהוא מרגיש את זה, גם אם עדיין לא אמר זאת.