לפני שבוע שוחחתי ארוכות עם אמא לבן 5 והילד, ילד שכולו אור.
היא פתחה ליבה לפניי ובראה עבורי תמונת עולם פרטית של משפחה קטנה בעולם של שפע, טרמינל עשיר בגירויים וקולות, אנשים באים עושים את שלהם ומתעופפים מעבר לענני השגרה.
חלקם משאירים מילים.
בדרך כלל אלה אנשים שחשובים לנו. הורים, חברים טובים, אחים…
המילים שלהם מרחפות באוויר עוד זמן מה אחרי שהאנשים שלהן סגרו אחריהן את הדלת והלכו הביתה.
והיא שמעה את המילים האלה מהקרובים אליה ביותר:
“אתם צריכים לשם לו גבולות”,
“מה זאת אומרת לא רוצה להתקלח? הוא חייב!”
והרגישה שהיא חייבת להתייחס אליהן, כי אם לא, האם תהיה אמא טובה דיה?
אז דיברנו על המילים, על דפוסי התנהגות על שימור האור הרגלים וגבולות.. מה מתאים למשפחה שלנו ומה לא.
לפעמים המילים האלה, שאומרים לנו, זכורות לנו מהילדות .
הן נלכדו שם בילדות שלנו, בדרך שההורים שלנו או המחנכים שלנו אמרו אותן ופעלו דרכן.
איכשהו למילים שנאמרו לנו בילדותינו ולהתנהגויות שנהגו כלפינו יש נטייה להפוך ברבות הימים לאמונות.
האמונות האלה מרחפות כמו בלוני סבון ומחכות להתממש.
הקטע הוא שמה שהיה נכון לפני 20 ו 30 שנה להורים שלנו, או למחנכים שלנו לא בהכרח נכון בימינו, ולא בהכרח נכון לכל ילד ולכל משפחה! וזה הקטצ': כשאנחנו מעתיקים את ההיסטוריה להווה חל עיוות גדול ברבדים שונים. וישנן אמונות שצריך להחליף באחרות או להעיף, כדי שנוכל לראות את האמת, את ההווה, ולהתקדם דרכם.
כשאנחנו מקנים גבולות מתוך אמונות מיושנות, אנחנו עלולים לשכוח את הילד הייחודי שמולנו, שוכחים מה הוא צריך בעצמו למסע שלו, ללמידות שלו על העולם ועל החיים שלו.
למה הוא זקוק ממני?
וכשהמענה הולם, הגבול מיותר.
המענה צריך לקחת בחשבון את השלב ההתפתחותי של הילד (שלעיתים לא עולה בקנה אחד עם גילו וצריך להכיר בכך).
למשל, לא נצפה מבן שנתיים לסדר אחריו את החדר לבדו, אלא נהיה שם וניקח חלק בסידור.
גם יכולת מיון הצעצועים מוגבלת, כך שהפעולה “להחזיר כל דבר למקום” דורשת ממנו מאמץ קוגניטיבי רב מידי.
לעיתים קרובות אנחנו מתקשים “לשים גבול” בדיוק מסיבה זו.
אז איך כן? לנקות אחריו ולהיות מתוסכלים כי הוא לא עושה זאת?
לא, אפשר גם לפעול אחרת.
לדוגמא נדלל צעצועים.
השפע נוצר דרך התעוררות הילד אל היצירתיות שבו. ילדים יכולים למצוא עניין רב למשל מפיסת בד, שלוש קוביות ובובה.
המחשבה ששפע צעצועים מגרה את הדמיון ואת המשחק, או ששפע צעצועים יעסיק את הילד לזמן ממושך היא מוטעית והפוכה הלכה למעשה. עודף גירויים יוביל לרוב לשיתוק, לאובדן סבלנות, להתנהגות הרסנית מתוך תסכול ובלבול.
כשיש מעט לסדר, הפעולה הופכת קלה, אפשרית לביצוע.
מה עוד?
ארגון הצעצועים.
נשים קופסאות נגישות שהילד יוכל לגרור בנוחות להכניס ולהוציא מתוכן את צעצועיו.
ניתן לו להחזיר ואף נחזיר עימו לכל ארגז את הצעצועים – פעולת האיסוף הפיזית חשובה והיא המטמיעה את ההרגל בגוף. הרגל שנטמע בגוף הופך לדרך חיים במובן הפשוט והטבעי ביותר.
האיסוף כשהוא חלק מהמשחק, והוא לא מעבר לפעולה הבאה, יוצר דפוס מתוך הריתמיות של הפעולה.
אני משחק, אני מחזיר, אני משחק, אני מחזיר…
אחר כך כשתגדל קצת, היא תשחק ותחזיר לארגז המיועד למשחק. יכולת המיון מתפתחת בהדרגה.
כשנזהה את היכולת המתפתחת, נתחיל להכיל אותה בתוך האיסוף ובמשחק.
כשילדנו יתחזק קצת, נוכל לתרגל איתו החזרת ארגזים למדף בגובה שלו.
מה נקבל?
השתכללות ההזדקפות, שיווי משקל, חיזוק תחושת היכולת והביטחון העצמי.
רצון לשתף פעולה מתוך שמחה ביכולת ומתוך תחושה של נראות.
נגיע למה שרצינו, להרגלים מצוינים לעתיד, בלי מריבות מסביב לגבולות שקבענו כדמויות סמכות.
הריתמיות של הפעולה מחזיקה את הגבול. אין צורך לחזור ולבטא את הגבול, לדרוש אותו במילים. ילדים זקוקים לריתמיות יותר מאשר לגבולות. הריתמיות היא דרך חיים בעולם שלנו, היא קיימת בעולם החיצוני לנו ובעולמנו הפיזיולוגי הפנימי. והחוץ משפיע על הפנים. והם הקטנטנים לומדים דרכה על החוקיות בעולם.
החוקיות, היא גם סוג של גבול.
והם לומדים גבול מתוך עצמם.
אם נשכיל להתאים את שגרת יומנו, לריתמיות של היום: שעות היום, רעב שובע, עייפות עירות וכו’- לא נצטרך לעמול קשה על שימת גבולות, על לימוד תבניות תרבותיות, חברתיות..
הן פשוט יהיו שם מתוקף היותנו פועלים אותם.
פעולות המוגבלות ליום, לעונה, לשעה ביום…
לילד צורך ראשוני בחיבור לקוסמוס ולריתמוסים שבטבעו- פיזיולוגיים (מערכות הגוף למשל, הורמונים וכמו שציינו רעב שובע עייפות ועירות ועוד.. ) וחיצוניים: הקשורים בטבע, באנושיות ובתרבות.
ילד במהותו ישאף להרגל. במקום שבו הילד מתנגד להרגל, נראה את פריצת הגבול.
בואו נתבונן לרגע בנקודה מעניינת זו- כי פנים רבות לה.
מצד אחד אופן הקניית ההרגל, אנחנו רוצים להרגיש בנוח להקנות הרגלים, שלא יאיימו, או יאתגרו את הקשר שלנו עם ילדנו אך גם יהפכו אותו לבן תרבות. מצד שני נרצה שהדרך להקניית ההרגל תהיה מלאת אהבה גמישות והקשבה.
נחקור כמה דברים:
מהו הצורך שעומד מאחורי ההרגל?
האם הילד מסוגל לעמוד בו פיזית, קוגניטיבית, רגשית?
האם ההרגל הולם את גילו?
את השלב ההתפתחותי שבו הוא מצוי?
התבוננות בילד לאורך שעות היום והסתגלותו תאפשר לנו לגשת לתהליך עם ידע רב וגם עם מידת החמלה.
נשאל את עצמנו מה הסיבה שבעתיה בחרנו להקנות הרגל זה?
האם הוא מגדיר את אופייה של המשפחה מבחינה תרבותית, או שכך עושים כולם?
האם ההרגל מאפשר גמישות?
האם בנותני לילדי הרגל כזה או אחר אני מחזקת אותו או מחלישה אותו?
האם אני מקשיבה לילדי ולצרכיו האינדיבידואליים או לחוקיות כתובה בספר, או במדיה?
המאמץ של הילד לפעול לפי הרגל לא מותאם יגרור תחושה של חוסר יכולת, חולשה מצד הילד. הילד יתקשה להטמיע את ההרגל ומשם להתנגדות הדרך קצרה.
“הוא לא מקשיב לי!” או גרוע מזה “הוא לא מקשיב לך!” זה נכון.
הוא לא מקשיב- הוא מתחיל לצבור סטרס.
הוא נאטם לקושי. הוא תר אחר אהבתנו, האם היא עוד שם?
וסטרס שנצבר בפעוט קטן שעדיין לא יכול לווסת עצמו רגשית לבדו- יתבטא בהתנהגויות שישקפו את הצורך שלו בשחרור הסטרס.
בכי קשה, זריקת חפצים, הכאה ועוד..
נוכל תמיד בנקודה זו לעצור ולבחון מחדש את התהליך.
במידה שגילינו אובססיה, איום או כעס מצידנו – נשקול להרפות. לנשום. ולחשב מסלול מחדש.
ילדנו ראוי לחוש את אהבתנו ולא את אכזבתנו.
ילד בן שנה יזרוק אוכל לרצפה בשעת הארוחה לא כי הוא פורץ גבול, אלא כי הוא חוקר את התגובה של העולם למעשיו. זה מרתק אותו לגלות שהוא מסוגל להפעיל את העולם שסביבו. הוא זורק והכלב מגיע! איזה פלא מתרחש שם. הבנה של השלב תשחרר את ההורים מאובססיביות סביב ניסיון להקנות הרגל שאינו מותאם לשלב ההתפתחותי.
מה ניתן לעשות כדי להטמיע הרגל בצורה רכה?
קודם כל להיות שלמים איתו.
הרגל יבטא איזה ערך שחשוב לנו, מהו הערך?
כשאנו נהיה שלמים עם ההרגל נוכל לבוא לילד ברכות. הילד יחוש את הביטחון מגיע מתוכנו שאנחנו יודעים מה טוב לו.
השקט הפנימי שלנו יעזור לנו להיות קשובים לילדנו ולהוביל אותו להטמעה איכותית של ההרגל ללא התנגדויות.
נעודד את הילד וניתן לו הרגשה שהוא מסוגל.
נשמור איתו על קשר עין, נתמוך בו במגע, נזמין אותו אלינו ונהיה עבורו מודל לחיקוי.
עבודת הכנה מול הילד, טיפטוף להרגל עוד לפני תחילת התהליך. להודיע לפני, לתכנן מה עושים בדרך, ולא לכפות את ההרגל ברגע.
כפייה יוצרת כיווץ, כיווץ מוביל לתקיעות ולהתנגדות.
נגלה גמישות ואורך רוח בתהליך.
הטמעת הרגל חדש לוקחת זמן. לעיתים אף מספר שבועות. יתכן ובמהלך הדרך נדרש למקצה שיפורים.
ניקח אויר ונתמלא באהבה ובנחת.
נתייעץ עם בעלי מקצוע לגבי יכולתו של הילד להטמיע את ההרגל.
גננת, יועצת שינה או מדריכת הורים בגישה היקשרותית, רופא ילדים הם כתובות מצויינות.
אלה יכווינו אותנו אל בניה נכונה של תהליך, פתרונות, ותיקונים וימלאו אותנו בידע רלוונטי.
והמלצה שתמיד נכון לי לתת באהבה:
דף אור- קחו דף גדול ורשמו עליו את נקודות האור של ילדכם.
מלאו אותו בכל הטוב שבו, במה שייחודי רק לו.
עיצמו עיניים ודמיינו מה עולה בכם כשאתם חושבים על ילדכם? ציירו או כתבו.
הוסיפו אל דף האור עוד ועוד נקודות אור שיקיפו את ילדכם באנרגיות של אהבה וקבלה אינסופית.
הקסמים שתגלו על פני השטח יהיו מדהימים!
לסיכום, בבסיס הקניית הגבול עומד ריתמוס המכוון היטב לצרכי הילד לפי גילו והשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא.
הריתמוס מאפשר לנו יצירת הרגלים העולים מתוך טבעו של הילד ומתוך היותו אדם בעולם ובתרבות אליה נולד.
ההרגלים יוצרים את הגבולות הפנימיים אצל הילד והם מושתתים על חיבור מולד פיזי, רגשי ורוחי אל המבוגרים הקרובים אליו, כמו גם ביטחון במבוגרים שלו והבנה עמוקה ומוחלטת שיובילו אותו אל הטוב עבורו.
מאחלת לכולנו שנדע לנוע בשלווה, חופשיים ומאושרים בעולמנו בין הרגלים בריאים וגבולות בהירים…
