האם אני אמא טובה מספיק?
למה הילדים שלה ישנים טוב ונרדמים לבד, ושלי לא?
למה כל כך קשה לי להניק, ולה הכל זורם?
למה הילדים שלה כאלה רגועים ושלי בוכים כל כך הרבה?
כמה שיפוטיות יש בנו כלפי עצמנו. כמה חסרה בנו החמלה שאנחנו מציעים לילדים שלנו בכזו נדיבות .
מוצאות את עצמנו מחפשות איזה סרגל דמיוני שימדוד אותנו,
מחפשות הדהוד, פידבק, מישהו או משהו שיגיד לנו שאנחנו ראויות וטובות, בדיוק כמו שאנחנו.
אתן בטח מכירות את המשפט שלידת תינוק מביאה איתה שק שלם של רגשות אשם.
למה בעצם חלקנו הגדול נוטות להרגיש אשמה בקלות מול הילדים שלנו?
לקחת על עצמנו אחריות כבדת משקל, שבחלק גדול מהמקרים לא שלנו? או באופן חלקי שלנו.
או שלפעמים היא שלנו אבל למעשה לא כל כך “כבדה” והרת גורל כפי שנדמה לנו.
התשובה, בחלקה לפחות, היא תרבותית.
למשל, תיאורטיקנים במאה ה-20 טענו שמחלות נפש מסוימות נגרמות בגלל אופן הטיפול של האם בתינוק שלה.
ובכלל – שהאם היא האחראית הבלעדית לרווחה הפיזית והנפשית של הילד שלה.
עד שהגיע האיש ששחרר את כולנו מלהיות מושלמות- דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי מפורסם.
הוא זה שהטביע את הביטוי הגאוני כל כך –
“אם טובה דיה.”
ויניקוט היה בין הראשונים ששם את הקשר בין האם לתינוק במרכז, והתייחס לאיכות הקשר כגורם משמעותי בעיצוב אישיותו של התינוק ויכולתו לממש את הפוטנציאל שלו, ולבטא את עצמו בעולם באופן אותנטי.
לצד זאת, הוא הדגיש שאיכות הטיפול של האם בתינוקה צריכה להיות טובה דיה. לא מושלמת ולא אידיאלית.
לא קיים סטנדרט מסוים בו אימהות צריכות לעמוד, כדי להיות מספיק טובות עבור הילד שלהם.
כל ילד הוא אחר. כל הורה הוא אחר. אין קשר בין-אישי אחד דומה לרעהו. הקשר הוא הדינמיקה הייחודית הנוצרת בין שניים.
איפה זה פוגש אותנו בגישה היקשרותית?
הגישה ההיקשרותית שמה גם היא את הקשר במרכז. היא בסך הכל מבקשת לחבר אותנו חזרה לאינסטינקטים שלנו- להקשיב כמיטב יכולתנו לצרכים של הילדים שלנו ; מה הם אומרים לנו, מה הם צריכים מאיתנו.
בגישה ההיקשרותית לא חותרים לתת מענה מושלם לכל צרכיו של התינוק.
מה זה בכלל מענה מושלם?
בגישה ההיקשרותית מכוונים אותנו להקשיב לשני קולות במקביל;
באוזן אחת החוצה- לתינוק שלנו, ובאוזן השנייה פנימה- לאינטואיציות שלנו.
מה נעשה עם הקשב הזה?
זה כבר תלוי בנו. באימא הייחודית שכל אחת מאיתנו . באישיות שלנו, בבנק המשאבים שלנו באותה עת (זמן, פניות רגשית וכד’), ובקשר הספציפי עם התינוק שלנו.
הגישה ההיקשרותית היא מפת דרכים. מטרתה לכוון אותנו.
ברור שאנחנו מתעייפות. מותשות, מבולבלות, חסרות אונים. מרימות את הקול, מאבדות סבלנות.
ויניקוט מדבר על מכלול החוויות, ועל תנועה על רצף החוויות.
כל עוד ברוב הזמן אנחנו משתדלות להקשיב לילדים שלנו, ומבקשות לראות אותם כפי שהם- דיינו. אם טובה דיה, מעצם אנושיותה, תטעה לפעמים במתן המענה המתאים לילד שלה. לא זה מה שיהפוך אותה לאמא לא טובה. זה בוודאי לא יפגע באופן מהותי בקשר שלה עם התינוק שלה . מעבר לכך, הילדים שלנו יזכו לראות את האנושיות שבנו- אותנו חוות ומבטאות מגוון רגשות בכל מיני דרכים. שזה הרי בדיוק מה שאנחנו שואפות לאפשר להם.
חשוב גם לומר, להיות “טובות דיין” לא מסיר מאיתנו את האחריות. התינוקות שלנו תלויים בנו, הם לא בשלים וזקוקים לתיווך ולהגנה שלנו אל מול העולם. תפקידנו להקשיב להם, להוביל אותם, להיות נוכחות רגשית, לסייע להם להסתגל למציאות משתנה, לגבולות הקיימים, לפרידות…
כדי לספק להם את כל אלו אנחנו קודם כל זקוקות למשאבים, פנימיים וחיצוניים. הרי זו עבודה כל כך קשה… הכי קשה שיש. ולרובנו אין את הכפר ההיקשרותי (או השבט), שיעזור לנו לגדל את הילדים שלנו.
זוכרות את הסרטון במטוס?
במצבי חירום קודם המבוגר שם מסיכת חמצן לעצמו, ורק לאחר מכן שם אותה לילד. אז בדיוק אותו עיקרון…
אני מזמינה אתכן רגע לעצור,
להתבונן פנימה
לחשוב
מה ממלא אתכן?
מה חסר לכן?
לאיזה משאבים אתן זקוקות?
איך אתן יכולות למצוא זמן ופניות לעצמכן?
