כמו בכל יום אספתי בשעה 14:00 את אלה מהבית ספר. היא שמחה לראות אותי, היתה קצת לא מווסתת מהגירויים הרבים שיש במסגרת.
אספנו בדרך את איתן, אכלנו, ציירנו, שיחקנו במשחקים והתארגנו לחוג קראטה.
שעה של חוג משותף של שניהם ולאחר מכן הם אוכלים עם סרטון ומשחקים בכדור בזמן שאני מתאמנת בשעה שלי.
חזרנו הביתה לקראת 20:00. איתן עייף כי שעת ההרדמה הרגילה שלו ב19:00. אלה בסדר גמור.
נכנסים הביתה ורואים פעם ראשונה את אבא שסיים את העבודה.
“אתה לא אוהב אותי!” צועקת אלה ונשכבת על הרצפה.
בעלי כמובן עונה שהוא אוהב אותה מאוד.
“אתה לא אוהב אותי!!!” היא צורחת ובועטת בו.
אלה בת 6, היא ילדה חזקה והבעיטה שלה כואבת. בינתיים איתן מתחיל עם טנטרום עייפות.
אני אוספת אותו להרדמה ומשאירה את אלה עם אבא שלה.
מהחדר השני אני שומעת את הצעקות שלה, את הקול הרגוע שלו ולאחר מכן היא נרגעת, היא מדברים ואחרי כעשר דקות אני יוצאת מחדר השינה והם כבר ביחד, רגועים.
מה קרה כאן?
הינתקות מגוננת
והנה פרט שלא ידעתם ואולי חלק מההורים היו יודעים אבל לא היו מקשרים.
באותו היום קיבלנו הודעה מבית הספר שאביו של ילד בכיתה של אלה נפטר בפתאומיות.
כשאספתי את אלה מהבית ספר היא התנהגה רגיל. היא סיפרה שהלב של אבא התקלקל, שהוא היה בבית חולים אבל הרופאים לא הצליחו לעזור לו והוא מת. שעוד מעט הוא יעלה לשמיים בדיוק כמו פולדי וקליסטו, החתולים שלנו.
היא אמרה שמתגעגעת אליהם מאוד.
היא לא בכתה. לא צעקה. לא היתה מבוהלת והשיחה הסתיימה תוך דקות ספורות.
אבל…
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר בחיי בני אדם זו פרדה.
אנחנו יצורים של קשר, חיבור, שבט.
אנחנו שואפים למגע פיזי ונפשי.
כאשר הפרדה, הבהלה גדולה מידי והילד לא מסוגל להתמודד איתה, המוח שלו מנסה להגן עליו.
פירטתי על כך בכתבה שלי על מפלצות הלילה.
הינתקות מגוננת היא מצב שבו במקום שהילד ישאף לקרבה והתקשרות הוא ינסה לפעול לדחיית הקשר.
אם אני לא אוהב אותך, אני לא מפחד לאבד אותך – זו קלאסיקה שמתרחשת לא רק אצל הילדים.
איך הערב שלנו נגמר
הם נרגעו אבל אלה לא רצתה לישון. היינו בסלון המוחשך והיא שכבה בקן של שמיכות וכריות שבנתה עם איתן, ליד השולחן של אבא.
אמרתי לי שאני הולכת לישון ובדרך כלל זה גורם לה לרצות לישון גם כן אבל הפעם היא התעקשה שתחכה לאבא.
ואז הוא אמר לה את מה שכל כך רצתה לשמוע: אלה, רוצה לישון איתנו היום?
כן!
ותוך שניה היא קמה והיתה מוכנה לשינה.
צחצחה שיניים, שירותים והנה אנחנו שוכבות יחד. היא לא נשכבת. יושבת במיטה ומפטפטת במרץ.
“אלה, את יודעת למה קשה לך להרדם?”
שאלתי מתוך כוונה להוביל את השיחה אבל היא כבר ידעה את התשובה.
“כן אמא. כי קשה לי להפרד מכם ללילה שלם!” השפה התחתונה שלה רוטטת ואני רואה דמעות בעיניים.
“אנחנו ניפגש בחלום ואז מחר בבוקר.”
“נכון אבל זו פגישה קצרה ואז אנחנו שוב נפרדים ליום שלם!”
הדמעות כבר נוצצות על הפנים. ברגע זה בעלי נכנס לחדר, התחבקנו, התנשקנו כולנו.
הצעתי לה לישון עלי בחיבוק.
תוך מספר דקות הרגשתי שהשרירים שלה רפויים והיא נרדמה.
פרדות הן קשות כל כך.
כשילדים צועקים לכם שאתם לא אוהבים אותם
או שהם לא אוהבים אתכם
כשהם בועטים ואפילו מקללים
צועקים “צא מהחדר שלי! לא רוצה לראות אותך!”
תדעו שדווקא אז הם צריכים אתכם
לשמוע שאתם אוהבים אותם
הכי הרבה.
שנזכה לכמה שיותר חיבור וקרבה
וגישור על כל פרדה, פיזית ורגשית
אלכסנדרה
