שני אירועים חשובים הובילו לפיצוץ שקרה בבוקר.
החשוב ביותר הוא המעבר שלנו עוד פחות משבוע לבית חדש שאנחנו בונים.
בית שלא יהיה גמור בזמן המעבר.
הסטרס הרב שלנו כהורים, הזנחה רגשית מטורפת של שני הילדים בשבועות האחרונים.
הגענו למצב שאני ובעלי מתראים לחמש דקות של עדכוני הבית. שאר הזמן – עובדים, בונים, מסדרים…
האירוע השני הוא השן של אלה – השן עמדה ליפול אבל אלה לא הסכימה שנעזור לה. מצד שני היא פחדה להירדם ושהשן תיפול לה בשינה.
זה בדיוק מה שקרה. היא התעוררה והשן כבר לא היתה (ולא ברור איפה היא).
אני ואיתן שיחקנו עם גורי החתולים שהחליטו להתגורר במרפסת שלנו (סיפור לפעם הבאה) כשאלה נכנסה לסלון עם פנים אדומות ודמעות זולגות וזו היתה ההתחלה של הסיפור.
החלק של עשיה
חיבקתי, הרגעתי. הבנתי שהיא לא מצאה את השן.
הצעתי לה לשחק עם החתולים (ידעתי שזה ישר יסיח את דעתה) ובזמן הזה התגנבתי לחדרה, פתחתי את קופת הילדים (מה לעשות שלא היו לי מטבעות בשלוף!) והגנבתי מטבע מתחת לכרית.
התכנית שלי היתה מושלמת: השן לא נמצאה (נבלעה? צריך לחפש אותה בדחיפות) כלומר הפיה ביקרה בלילה ואפילו השאירה מתנה.
יצאתי מהחדר, כולי מאושרת שצלחתי את אתגר הבוקר כששמעתי את אלה צועקת.
מה קרה?
אחד הגורים רץ בספרינט ודרך לה על הרגל. אלה גם רגישה לכאב וגם המצב כולו גרם לגורם סטרס הקטן הזה להציף אותה שוב.
לקחתי אותה לחדר שינה. התייחסתי לכאב ברגל ואז שאלתי אם חיפשה מטבע ושיכול להיות שלא הכל אבוד והפיה כן גילתה שהשן נפלה.
היא חייכה, התעודדה (צלחתי במשימה!) ורצה אל החדר.
אבל…
איתן שמע את הסיפור מהמסדרון ובתור אח אוהב, מוטרד מאוד מהדמעות של אלה, הוא רץ לחדר שלהם ראשון.
העיף את הכריות, מצא את המטבע ורץ אליה, צועק בשמחה: “אלה, אלה, תראי, הפיה היתה כאן! תראי יש מטבע!”
נחשו מה קרה לאחר מכן.
לא, היא לא חיבקה אותו בשמחה ולא אמרה לו תודה.
היא התחילה לצרוח, לבכות וכמעט דחפה אותו.
הוא נבהל, צעק בתגובה ורץ להסתתר מתחת לשמיכה בחדר שינה.
ואני?
אני אפילו לא שתיתי את קפה הבוקר שלי.
הורה כגורם מווסת
הערכתי את המצב והבנתי שכרגע אני קודם כל צריכה לטפל באלה. התיישבנו על המיטה שלה.
אני נושמת, היא בוכה, כועסת, ממלמלת.
“אלה, אני רוצה לספר לך מה קרה עכשיו ובזמן שאני מדברת, תוכלי לעשות נשימות?” שאלתי.
היא אמרה כן וזה היה טוב, זה אומר שתפסתי את המצב בזמן.
היא התחילה לנשום ואני התחלתי לדבר.
“כשהתעוררת והשן לא היתה שם, את הרגשת רגשות מאוד חזקים?”
הנהון.
“מה הרגשת?”
“אני לא בטוחה אמא”
“זה בסדר, לפעמים זה מבלבל. אבל זה היה מאוד מאוד מציף. איפה הרגשת אותם?”
היא מצביעה על הלב.
המשכתי לספר מה היה עד שאיתן לקח את המטבע.
“את יודעת כמה איתן אוהב אותך. הוא ראה אותך בוכה והיה לו קשה.” עוצרת. מתקנת את עצמי. “זה לא הדעמות שהיו קשות לו, אלה זה שהוא הרגיש שקשה לך מאוד. והוא רצה שיהיה לך טוב, מאוד מאוד רצה. אז כשהוא שמע על הפיה הוא רץ לחדר שלך ו…”
המשכתי לתאר את הרגשות שלו. וגם שלה. ושלו. ושלה.
ראיתי כיצד היא נרגעת. מחייכת.
הצעתי שנלך לאיתן.
עם איתן יותר קשה כי איתן קטן יותר, יוצא מאיזון מהר יותר וכל הסטרס בבית משפיע עליו יותר.
כשאיתן כועס הוא מעלה מגננות ודוחה את הקשר.
“אל תגעי בי!” הוא צעק אלי. “לא רוצה להסתכל עליך!” “אלה את מכוערת!!!”
אלה צעקות של ילד בסטרס. ילד פגוע.
נשכבתי לידו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע מה קרה ובזמן הזה לנשום קצת.
הוא הסכים. התחלתי כמו עם אלה ובהתחלה זה זרם אבל אז הוא התחיל לצעוק ולחזור על המשפט “אלה את מכוערת!” “אלה את מכוערת!”
ראיתי אותה מנסה להחזיק מעמד ועוד שניה נשברת.
זה לא מגיע ממקום של רוע. זה מגיע מתוך רצון נגדי. הוא באמת לא שולט בזה.
הייתי צריכה לשנות את הטכניקה.
נשכבתי ונתתי לשניהם לעלות עלי.
“אני רוצה לספר לכם משהו שילדים אחרים לא יודעים.”
“ומבוגרים?” שאלה אלה.
“הרבה מהמבוגרים גם לא יודעים.”
סיקרנתי אותם. הם התקרבו אלי.
“במוח שלנו יש חדר קטן שיושב בו שומר.” התחלתי. הם כמובן ישר הפריעו עם שאלות. באיזה גודל החדר, מה גודל השומר…
“כשהלב שלנו חווה רגש חיובי, שמחה למשל, השומר לא עושה כלום.
אבל כשהלב שלנו חווה רגש שקשה לו. לדוגמא כשנפגענו, כשמאוד כואב לנו, השומר הזה מתחיל לעבוד. יודעים מה הוא עושה?”
הם לא ידעו.
“הוא בונה חומה סביב הלב.”
“הוא בנאי????” הם צועקים בסקרנות.
“כן. הוא בונה חומה ענקית ואז כל פעם שרגש מגיע אז הוא לא יכול לחדור ללב. אבל לא רק רגש שקשה איתו. גם רגשות טובים כמו שמחה, אהבה.”
“אוי לא.” זועקת אלה.
“נכון. זה לא ממש טוב. וזה מה שקרה עכשיו לך, איתן. יש חומה גבוהה מסביב ללב ולכן יוצאות כל מיני מילים. הם לא של איתן. הם של החומה.”
“איתן, אתה רוצה להוריד את החומה?” היא שואלת אותו.
“כן.” הוא על גבול יבבה. “אבל איך?”
אנחנו מתיישבים ביחד. הוא עדיין לא רוצה שהיא תהיה לידו, אז אני באמצע. מרימה את היד שלי ומציעה לו לדחוף אותה מטה עם נשימה כמו בקראטה. כל פעם היד יורדת. אחר כך מצרפת יד של אלה והוא מוריד את שתיהן. אנחנו מורידים את החומה מטה.
“מה עם החומה שלי?” שואלת אלה.
אני מסבירה לה על חשיבות הדמעות שלה. כמה טוב שהיא בכתה. כי הדמעות ממיסות את החומה מההתחלה. וכשאין דמעות, אפשר לעשות את התרגיל שעשינו עכשיו.
“אמא, אני לא בכיתי.” אומר איתן והשפה התחתונה שלו רועדת.
“לא בכיתי עכשיו וגם לא בכיתי אחרי הגן!” הוא אומר. הוא צודק, לא היינו במצב של לאפשר בכי או להיות מודעים אליו בשבועות האחרונים.
“אתה רוצה לבכות איתי או עם אבא?” אני שואלת והוא אומר שאיתי.
חיבוק. אנחנו נגיע לזה בהמשך היום.
הם קצת יותר מווסתים.
אנחנו מדברים על הרגשות לקראת המעבר. אלה אומרת שזה עצוב ושמח. איתן אומר שהוא לא יודע מה הוא מרגיש.
אני מציעה להם לצלם את כל הבית למזכרת והם הולכים למשימה. הם עדיין מאוד רגישים. כל דבר קטן מציף אותם.
אני יודעת שהיום יהיה לי תפקיד רב בוויסות כי זה מה שהם צריכים.
איזה יופי שזה יום חופש ויש לנו את כל היום לשבור חומות ולתקן לבבות.
חג שמח לכולם!
