״קודם מצחצחים שיניים״
״לאאאא! ביסקוויט! שניים!״
מרגישה איך הלב שלי מתקשח מול הבכי המטופש. אני עייפה אחרי לילה של הנקות, מאחרת לעבודה. אין לה שום סיבה, באמת. היא הרי תקבל את הביסקוויטים האלה עוד דקה. רק שתצחצח שיניים כבר!
הגברת כבר יושבת על הריצפה. דמעות. נזלת.
שניה לפני שאני פונה להתעסק עם אחותה ונותנת לה ״להירגע לבד״. אני נזכרת – זאת הגורה הקטנה שלי ואין לה ממש סיכוי.
היכולת ״להירגע לבד״ (כחלק מויסות עצמי – Self regulation) דורשת לא מעט.
למשל, כדי ששחר בתי בת ה2.5 תצליח לווסת את עצמה, כלומר – שהגוף שלה, שנמצא עכשיו במצב ״קטסטרופה קרתה! אני חייבת להילחם על הביסקוויט לפני הצחצוח! או שהעולם יקרוס!״ יצליח לעבור ל״החיים שלי בטוחים וטובים ואני אקבל את הביסקוויט עוד דקה והכל טוב״ – היא צריכה יכולת שפתית מספיק טובה ויכולת ״חשיבה על חשיבה״ כדי להסביר לעצמה מה קרה באמת ומה קרה לה באותו רגע. היא זקוקה לאסטרטגיה יעילה להרגעה עצמית גופנית מכיוון שתחושת הדריכות שהיא חווה מלווה בחוויה פיזית סוערת במיוחד. בקיצור, יכולות שממש לא מאפיינות פעוטה בת שנתיים וחצי.
לאלו דרכי ויסות ניתן לצפות מפעוטות?
אסטרטגיות בסיסיות לויסות עצמי מתפתחות החל מהלידה. אסטרטגיות אלה נותנות לתינוק את היכולת לחסום גירויים מינוריים שגורמים לו להצפה חושית וריגשית. למשל הסטת מבט מהגורם המציף, מצמוץ, פיהוק, מציצת אצבע, הנעת ידיים ורגליים (ובריחה פיזית כשהתינוק גדל ומסוגל) ובמצב של הצפה חושית גדולה יכולת לבצע ״כיבוי״ (Shut down) – יכולת הכרוכה ברמות גבוהות של הורמוני דחק והתינוק לא אמור להשתמש בה במצבי יומיום. ככל שתינוקות גדלים, התגובות האינסטינקטיביות הללו נראות משוכללות יותר – אנחנו נראה למשל ילד שרץ בבית ושר בצעקות כדי לעורר את עצמו או נשכב על הרצפה כדי להפחית עוררות. כל האסטרטגיות האלו הן למעשה תגובות פיזיולוגיות שנובעות מדחף פנימי ולא מבחירה מושכלת והן לא נותנות מענה למרבית הסיטואציות בהן תינוק ופעוט יוצאים מוויסות.
מה עוזר לויסות בגילאים הקטנטנים?
תינוקות אנושיים נולדים מכווני קשר.
החל מהלידה, התינוק מאותת לעולם בבכי שהוא לא יכול לבד. הוא זקוק להורה שיארגן ויווסת את הגירויים שהוא חווה. עם תינוקות רכים – קל לנו להבין את זה, ברור לנו שזה תפקידנו כמבוגרים לדאוג למזון מתאים בתדירות מתאימה, להתאים את הטמפרטורה, לדאוג לחיתול נקי. לרוב ההורים אינטואיטיבי לדבר עם התינוק בטון מרגיע, להרים, ללטף ולחייך. ולמעשה עושים באופן טבעי את חלקנו בתהליך הויסות שלו. ככל שהתינוק גדל והיכולת שלו לבצע פעולות באופן עצמאי גדלה – מתפתחת אצלנו ההורים ציפיה שיהיה מסוגל לווסת את עצמו בצורה יעילה יותר באופן עצמאי.
דבר שאכן קורה, אך בקצב מינורי הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים!
ויסות בשניים (Co-regulaion)
בגיל הרך, עיקר היכולת של ילד לדאוג לוויסות של עצמו היא על ידי שימוש במבוגר משמעותי (בד״כ ההורה) כמווסת. לא סתם כשילדים נבהלים הם משמיעים לרוב צעקת ״אמאלה!״, זאת פשוט הדרך הכי טבעית לבקש הרגעה שהם לא יכולים לספק עבור עצמם באופן עצמאי. לפעמים בקשת הויסות נעשית באופן מודע על ידי בקשת עזרה מילולית מהמבוגר ולפעמים באופן לא מודע – כאשר נראה ילדים משחקים בקרבת האם עד שהם מרגישים מספיק בטחון להתרחק. אנחנו נראה ילדים יוצאים לחקור את הסביבה ושבים כל פעם אל הדמות המטפלת ״להטען״ ברוגע וקרבה וממשיכים לחקור ולשחק שוב שוב.
בגילאים צעירים אסטרטגיות כמו ״לספור עד עשר״ ולקחת נשימה עמוקה פחות זמינות לילדים והם זקוקים לליווי של המבוגר צעד אחרי צעד בהבנת החוויה המסעירה שהם עוברים ובהתמודדות איתה.
שלבים מומלצים בדרך לוויסות במצבי עוררות גבוהה (ריגשית או חושית):
- נהיה קרובים פיזית לילד שלנו, לא ניתן לו ״להתמודד לבד״.
- נשתמש במילים לתת שם למה שקרה או קורה למשל ״יש כאן המון רעש, זה מציק לך באוזניים״ או ״היינו בסופר וכל כך כל כך רצית סוכריה!״
- נדבר על ההרגשה שיש בגוף ובלב ״אתה מוחא כפיים מרוב התרגשות!״, ״כל כך התאכזבת שלא נתתי לך ארטיק״
- ניתן אפשרות אחת או שתיים לפתרון. למשל ״בוא נלך למקום שקט יותר״, ״אני אחבק אותך עד שזה יעבור״
כדאי לשים לב שכמו בטנגו, צריך שניים בשביל ויסות ופעמים רבות ההורה עצמו ההורה מגיע לסיטואציה בה הילד זקוק לו כגורם מווסת כשהוא בעצמו איננו מווסת. אם בגלל גורם סביבתי כמו סיטואציה חושית או חברתית שמציפה גם את ההורה או בגלל גורמים שקדמו לסיטואציה או אפילו עצם המצוקה של הילד יכולה לגרום להורה תחושות קשות. במצבים כאלה אנו עשויים למצוא את עצמנו פונים לניסיונות ויסות לא יעילים כמו לדרוש מהילד להרגע, להתעלם, לתמרן ועוד.
ממש כמו שכמעט קרה לי בסיפור בתחילת הכתבה. לשמחתי עצרתי בזמן. ירדתי לגובה שלה –
״שחר, את מאוד מאוד רוצה ביסקוויטים?״
״כן!״
״אני רואה.. אני רואה שאת בוכה וקשה לך שאני לא מרשה״
״יש לי רעיון! אולי.. תחזיקי את הביסקוויטים בשקית, תשמרי אותם טוב טוב! נצחצח שיניים ואז תאכלי שניים?״
״כן!!״
הנכתב מבוסס בין היתר על הספר ״לא נולדים אלימים״ מאת מרים רוזנטל, ליהי גת וחנה צור (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
והמאמר ״ויסות ריגשי בגיל הינקות״ מאת איריס פינק-קרוננברג (פורסם באתר פסיכולוגיה עברית).
מרפאה בעיסוק מוסמכת בבריאות הנפש בגיל הרך ויועצת שינה בגישה הוליסטית הקשרותית.
