ידעתן שהשנים הראשונות בחיינו הם השנים הכי אגרסיביות שלנו?
זאת משום שבשנים הללו אין לנו יכולת לווסת את עצמנו אין אינטגרציה או יכולת לשלוט בעצמנו.
הם לא אינטגרטיביים- זאת אומרת שכשלילד שלנו עולה הדחף להרביץ אין לו את היכולת למתן את עצמו בו זמנית ולהבין מבחינה רציונאלית ש”אסור להרביץ” או מבחינת הרגש שעליו לחמול על מי שעומד מולו כי זה יכאב לו.
תנסו לחשוב על עצמכן שאתן לא אינטגרטיביות לדוגמא בערב, שאתן מאוד מאוד עייפות אחרי יום ארוך ומתיש, האם אתן מגיבות בסבלנות? לרוב אנחנו יותר “קצרות” עם פחות יכולת הכלה, הרגש של הכעס, התסכול “מתפרץ” הרבה יותר בקלות, קשה לנו לשלוט על האוטומטיים שלנו, להחזיק את התסכול ,להתחשב בילד, לראות אותו, להבין שהוא עדיין קטן, לחמול, העייפות ” גוברת” על החמלה.
ככה זה גם אצל הילדים שלנו אבל כל הזמן, הרגש אצלם הוא הרבה יותר חזק.
להסביר לו שככה לא מתנהגים?
רוב ההורים מתחילים בהסברים רציונאליים.
הבעיה שמוחו של ילד לא עובד כמו מוח של מבוגר , לכן להסביר לילד ש “זה כואב לו, אמרתי לך לא להרביץ” לא יעבוד.
המוח של הילד עובד על דחפים ורגשות.
זה אומר שלא יעזור כמה הסברנו לפני שעה שאסור להרביץ, ברגע של תקרית זה יקרה שוב, כי הדחף חזק מההסבר שלנו, האגרסיביות תבוא לידי ביטוי כחלק מהדחף שעלה.
יש הורים שמגיבים בהתעלמות, איום או עונש.
“עד שלא תרגע לא אדבר איתך.”
“לך להרגע בחדר שלך.”
“עד שלא תפסיק להרביץ לא תקבל יותר שעת אייפד.”
יודעים מה?
זה באמת עובד!
אבל….למה?
ממש באופן מיידי אתם רואים את הילד מתיישר ומתנהג בדיוק כמו שהיינו רוצים.
המחיר על הדרך הזו היא שאנחנו שמים את מערכת היחסים שלנו כתנאי להתנהגות של הילד.
אנחנו בעצם אומרים לו שאהבה שלנו היא לא בכל מחיר, יש כאן איום בפרידה.
מה קורה שהוספנו פרידה למערכת?
הוספנו בהלה – הילד מקשיב מתוך פחד לאבד את מערכת היחסים.
הפסקנו את האגרסיביות של אותו הרגע אבל האגרסיביות הכללית רק תעלה, נכנס לגלגל של תסכול שלא נגמר.
הילד יוציא את זה בגן בנשיכות, דחיפות, צעקות, הוא יכול להגביר את כמות הטנטרומים ומקרי אלימות בבית , הוא יכול לפגוע בעצמו, לדוגמא במשיכות בשיער, יכה את עצמו ועוד.
אז מה לעשות?
נרצה להגיב בחמלה והבנה שזה גיל , הוא לא עושה את זה בכוונה הוא פשוט לא מסוגל לשלוט בעצמו מדובר בדחף חזק שאין לו שליטה עליו- פיזיולוגית!
עכשיו אנחנו מבינים שהסבר רציונאלי לא עוזר ברגעים שהדחף מתפרץ, אפשר לומר ש”אנחנו לא מסכימים להרביץ” ליום שהוא יצליח להשתמש בהסבר אבל עד אז צריך להחזיק בזה שמחר זה יכול לקרות שוב.
תנסו לנתב את האגרסיביות למשהו אחר – יש תסכול במערכת שצריך לצאת, אנחנו מעוניינים לסגור דלת אחת של האגרסיביות שצריכה לצאת החוצה ולכן עלינו לפתוח דלת אחרת, אחרת התסכול יישאר בפנים.
איך עושים את זה?
מוצאים דרך שנראית לכם לגיטימית במסגרת חוקי הבית שלכם להוציא את התסכול בצורה אגרסיבית – לפתוח במשחק של “מלחמת כריות”, ” לבעוט בפוף גדול, לצעוק חזק חזק יחד, לקרוע ניירות, אני מזכירה! יש רגש שחייב לצאת החוצה לכן אנחנו חייבים לאפשר לו לצאת..
אופציה נוספת של הוצאת תסכול החוצה היא בעזרת בכי, זו האופציה הטובה ביותר לפריקת תסכולים. אם הילד לא ממוגן מידי והוא מאפשר לכם לנחם אותו, תאפשרו לו לבכות! תחבקו, תכילו, תנחמו אותו. פריקה בעזרת בכי מאפשרת לילד להסתגל לכל הקשיים שהוא חווה בחייו. ככל שהילד יבכה ויאפשר לעצמו להוציא את התסכול בעזרת בכי והאגרסיביות תרד בהתאמה.
אני מדגישה שבכי של הסתגלות, בכי של פורקן תסכולים הוא בכי שלא מתבצע לבד אלא ליד ההורה, בחיבוק אם הילד מרשה זאת!
עלינו להחזיק בתובנות הללו ולפעול בהתאם לגיל של הילדים שלנו – המוח שלהם לא עובד כמו המוח שלנו, עלינו ללמוד אותו ולפעול בהתאם.
מקווה שיצאתם עם תובנות חדשות
על אגרסיה של פעוט
