בניגוד לאלה שנולדה בקיסרי מתוכנן והופרדה ממני למספר שעות, איתן נולד בלידה טבעית ומה שתוכנן להיות אפס הפרדה.
חיבור מושלם לשד תוך רבע שעה ויניקה לסירוגין במהלך שלוש השעות שהיינו יחד.
לאחר מכן התבשרנו שלאיתן יש ערכי צהבת גבוהים מאוד על רקע אי תאימות דמים.
בקצרה: הגוף שלי זיהה אותו כגוף עוין והחל לייצר נוגדנים שנכנסו לדמו והחלו לפרק את כדוריות הדם האדומות שלו. פירוק המוגלובין שנמצא בכדוריות הדם האדומות הוא זה שגורם לעליית הבילירובין הפתולוגית במקרים של חוסר התאמת סוגי דם.
אנחנו נפרדים בדמעות לפוטוטרפיה של כמה שעות בתינוקיה.
עומדת לידו, מלטפת את הגוף הקטן שלו עם דמעות בעיניים.
לאחר שלוש שעות נותנים לי להוציא אותו להנקה קצרה של חצי שעה ובעלי מביא את הפעוטה לביקור.
כל עוד הוא עלי, בחיבוק, בחיבור – אני מאושרת.
הרופאה מגיעה עם חדשות רעות – הפוטו לא עוזר והם מגבירים את כמות המנורות. עוד שלוש שעות עוברות והתקוות שלי מתנפצות – הבילרובין ממשיך לטפס ואיתן זקוק לעירוי נוגדנים שיבוצע בפגיה. העירוי ימשך כשמונה שעות לפחות שבהן לא ניתן להניק אותו כלל.
אנחנו עולים לפגיה, מחברים אותו לעירוי ונפרדים.
איתן כרגע בן עשר שעות ואני מצליחה לסחוט לתוך מזרק כ-2 מ”ל קולוסטרום, כמות סבירה לגילו.
לילה מגיע, אני מותשת אבל לא מסוגלת לישון.
סוחטת, שואבת, בוכה.
מגיעה לפגיה כל כמה שעות, לראות אותו, לתת לו טיפה של מגע.
אני רואה שם תינוקות קטנטנים, חלקם מונשמים, חלקם רחוקים חודשים מהשחרור אבל צרת רבים לעולם לא היתה נחמה עבורי.
מולי התינוק הקטן שלי – סובל, רחוק, זר.
הגוף שלי עוד רחוק מיצור החלב, הפטמות כואבות מהסחיטה ומשאיבה במשאבה שלא מותאמת לשד שלי אבל אני מנסה לשאוב ולשאוב, להכריח את הגוף לייצר יותר ממה שהוא צריך.
בפגיה אני מגלה שבגיל אחת עשרה שעות מכניסים בו כ-20 מ”ל תמ”ל ומתכוונים להאכילו כל ארבע שעות.
זו כמות פי ארבע גדולה יותר ממה שהוא צריך לגילו וכמובן בהפרשי שעות לא הגיוניות. אין לי שום אפשרות להגיע לייצור כזה ביממה הראשונה וכנראה גם לא בשניה.
החוסר וודאות הורג אותי. כמה זמן ישאר בפגיה? הרופאה איננה אופטימית שמנת נוגדנים אחת תעזור. איך מלידה טבעית שכה רציתי והצלחתי ומאפס הפרדה שחלמתי עליו הגענו למצב שאני והתינוקי נמצאים בקומות שונות, במרחק אינסופי אחד מהשני?
יממה שניה מתחילה. השעה עשר בבוקר, איתן בן 24 שעות ומודיעים לנו שבילרובין התייצב (עדיין לא יורד) ושהוא חוזר לתינוקיה לפוטו.
זה אומר שאוכל להוציא ולהניק אותו כל שלוש שעות.
בתינוקיה דורשים ממני 20-30 מ”ל חלב לכל האכלה בנוסף להנקה.
ההספק שלי כרגע הוא כ5-7 מ”ל. הפטמות בוערות מהשאיבה.
אני מקבלת אותו לאחר שלוש שעות. העקבים שלו כחולים-אדומים מהדקירות הרבות.
החיבור לשד מדרדר. כשהוא מסיים לינוק הפטמה שלי זהה לצורתו של המוצץ הניתן בבית חולים – עקום ומשולש. הוא לא פותח יותר את הפה ואני חוששת שלא הצליח להעביר יותר מידי חלב.
שוב חזרה לתינוקיה. למרות שתאורטית אני אמורה לקבל אותו כל שלוש שעות, בפועל הם מכניסים בו כמויות לא היגוניות של אוכל. פי שניים, פי שלוש ממה שהוא צריך.
לילה שני מתחיל, הלילה הלבן. הוא מתעורר ובוכה כל שעה – זו התנהגות תקינה של תינוק בריא אשר מחפש את קרבת אמו ואמור לינוק בהפסקות קטנות ובכמויות קטנות ובכך לעזור לחלב מעבר להגיע…
האחות בתינוקיה מפעילה עלי את כל התחמושת האפשרית – התינוק שלך רעב, את יודעת איזה מסכן הוא, בוכה כל הזמן? את לא רוצה שיפסיק לבכות? ממש רע לו למסכן… אני נכנעת למנת תמ”ל שלישית ואחרונה.
משיגה לו חלב. הרבה חלב. מחלקת אותו למזרקים ובקבוקים ומוסרת לתינוקיה.
אני יודעת שמהצד הסיפור שלנו לא נראה כל כך קשה.
כל הזמן הזה אני מקבלת תמיכה – מבעלי המותש, מחברות, מקולגות יועצות הנקה. ב
מקביל – הרבה איחולים על לידת בני.
איחולים מכל הלב ואני חורקת שיניים ועונה “תודה” ובא לי לזעוק – הוא לא איתי! אין עוד מה לשמוח!
האדם הרציונלי שבי אומר – הם עושים כל מה שיכולים כדי שלתינוקי יהיה טוב. כדי שהוא יהיה בריא.
יועצת הנקה שבי אומרת – זה לא נורא שהוא קיבל תמ”ל. זה לא נורא שקיבל כמויות ענק. זה לא נורא שהוא לא ינק בימים הראשונים.
את יודעת מה לעשות. את תדעי איך לתקן. קודם תצאו מכאן ואז תפתרי את כל הבעיות.
אבל הקולות האלה נשארים רחוק מאחוריי.
באותו איזור במוח שלא ישן מעל שבעים שעות.
באותו האיזור הרציונלי, החושב שלא קיים כעת.
כעת יש אמא בלי תינוקי.
אישה אחרי הלידה שחלמה על אפס הפרדה, מלאה בהורמונים בכיכובו של אדרנלין במקום אוקסיטוצין.
חיה שלקחו לה את הגור והיא מחפשת ומחפשת ולא יודעת איך להשיבו.
עוד משהו שהרגשתי במהלך אותן ארבעים ושמונה שעות שניסיתי להדחיק אבל עלה בי כל הזמן.
כשאיתן נולד, באותה השניה של הקלה ושחרור, שמחה ודמעות אושר כששמו אותו על שדיי והוא התחבר בצורה מושלמת – התאהבתי בו.
בפנים האדומות, בעור החם, בקשר החזק שנוצר בינינו. שלוש שעות הייתי מאוהבת.
כל פעם שהייתי מוסרת אותו חזרה לתינוקיה הרגשתי שאני קורעת את עורי מעלי. נפרדת מאיבר חיוני בגופי.
כל פעם שקיבלתי אותו חזרה וחיברתי אותו לשד – הרגשתי הקלה, רגיעה.
יחד עם זאת, כל פעם שנפרדנו אהבתי אותו פחות.
היתה לי תחושת מחסור ואבדן אבל בלי הרגש החיובי של קשר ואהבה.
כך הגוף שלי הגן בפניי, בפני הפרדה הקרובה.
בשעה שבע בבוקר מפסיקים את הפוטו.
אני ובעלי חוזרים לחדר עם הקטן ויש לנו שעתיים להיות ביחד. שעתיים שלמות שלנו, של שלושתנו שאנחנו מעבירים יחד במיטה. שעתיים שבהם אני מנסה לא לחשוב על התוצאות – האם הצהבת תעלה? האם הוא יוחזר לפוטו? האם ישחררו אותו והוא ישאר בבית חולים?
שעתיים הופכות לארבע ובסופו של דבר אומרים לנו להביא אותו לבדיקה.
בעלי הולך איתם לבד, אני לא מסוגלת להיות שם בשביל התוצאות.
לא רוצה להתמוטט בבכי אם התשובה לא טובה.
בעלי מסמס שלקחו לו את הדם. עכשיו סופרים חמש דקות.
חמש דקות הארוכות בחיי…
בילרובין התייצב.
אפשר ללכת הביתה.
אני קוראת את ההודעה שלוש פעמים כדי לוודא שהבנתי נכון.
אנחנו הולכים הביתה, הסיוט הזה הולך להיגמר.
בבית אנחנו עובדים על התפיסה שלו.
עוברים חמישה ימים עד שהוא מתחיל לפתוח את הפה כמו שצריך.
זוכרות את הלילה השני הלבן? אצלנו הוא ממשיך ללילה שלישי, רבעי וחמישי. שבע ימים אני ישנה בין אפס לשלוש שעות סה”כ ביממה. לא כי אין לי חלב, החלב זורם בשפע בזכות הטנדם עם הגדולה – אלא בגלל הצורך של הקטן במגע. הצורך שלו בחיבור פיזי, רגשי, הצורך שלו באהבה.
עוד שתי ביקורות בבית חולים ואנחנו רשמית משוחררים.
בארבעה ימים של הנקה מלאה איתן עולה 160 גרם ותוך שישה ימים הוא חוזר למשקל לידה.
בלילה השישי לחייו אני ישנה פעם ראשונה חמש שעות שלמות.
לא, לא ברצף כמובן אבל מספיק כדי שאוכל לנשום ולהתחיל לחיות.
אנחנו רשמית משפחה של ארבע – אבא, אמא ושני יונקים קטנים.
עכשיו הכל טוב.
