אנחנו חיים בתקופה שבה כבר ברור שענישה בחגורה או בהעמדה בפינה אינה תומכת בילדים שלנו,
לא מביאה לתוצאות רצויות ורק פוגעת בנפשם ובמערכת היחסים שלנו.
יחד עם זאת, אנחנו עדיין חברה התנהגותית מאוד.
קל לנו להבין מדוע ענישה ובמיוחד ענישה פיזית פוגעת בילדנו
אבל הרבה יותר קשה להבין את ההשלכות של ענישה רגשית.
ויותר מכך, קשה יותר להבין את ההשלכות של פרסים למרות שפרסים זו אותה התניה התנהגותית, בדיוק כמו עונשים.
שמחה להביא לכם את התרגום שלי לכתבה המצוינת של ליסה קרנסטון
שמסבירה את הנושא בצורה כל כך ברורה שאין מה להוסיף עליו.
כמה פעמים הילדים שלכם קיבלו מדבקה כפרס על התנהגות טובה?
ג’ני ואמה עוצרים לפני הכניסה לגן . ג’ני התחילה את הגן לפני שבועיים וכל יום מתחיל בדמעות וצרחות.
אמא של ג’ני מזכירה לה – אם לא תבכי היום תקבלי מדבקה. כשיהיו לך חמש מדבקות אני אקח אותך למקדונלדס.
תלמידי כיתה א מוציאים את מחברותיהם כדי שהמורה תבדוק האם ההורים חתמו על ההערות שהיא נתנה להם יום קודם.
“בוקר טוב, מיכאל” אומרת המורה
“בוא נדאג שיהיה לנו יום טוב היום כדי שתקבל עוד מדבקה.”
ומהו יום טוב? זהו יום שבו מיכאל ינסה להשאר בכסא שלו ויסיים את כל המשימות שקיבל.
בזמן הזה בכיתה ה’ כל התלמידים מקבלים מדבקות על כל ספר שהם קראו.
כשהטבלה של המדבקות תתמלא הם יוכלו להמיר אותה בשובר לפיצה.
תוספת אישית שלי – תכנית המדבקות היא דבר פופולרי בארה”ב אבל גם כאן בישראל.
מי שילדיו נמצאים בטט”ח או גנים מתקדמים יותר יודע שהם מקבלים מדבקות על התנהגות טובה, עזרה בניקיון ועוד.
אני זוכרת את עצמי מקבלת מדבקות על התנהגות טובה ושינון שירים בשיעור ספרות בבית ספר.
אז מה רע בתכנית המדבקות?
תכנית המדבקות מתבססות על פרדיגמת שליטה עצמית ולא על יכולת של ויסות עצמי.
כלומר אנחנו מניחים שלילד יש אחריות ושליטה מלאה על ההתנהגות שלו והוא יכול להתנהג בצורה שנרצה שיתנהג, רק אם ירצה מספיק בכך.
ההנחה היא שלפעמים, מסיבות שונות, הילד בוחר להתנהג בדרך שאינה רצויה וזהו תפקיד של המבוגר לתגמל ולתת מוטיבציה חיצונית להתנהגות הרצויה ובכך נכחיד עם הזמן את ההתנהגות הלא רצויה.
הרעיון במתן פרסים הוא שעם הזמן הילד יפתח כח רצון חזק ויוכל לשלוט בצורה מיטבית בהתנהגותו.
זאת ההנחה המושתתת על פסיכולוגיה ההתנהגותית.
כשבוחנים התנהגות זו דרך משקפי ויסות עצמי ותאוריית ההיקשרות אנחנו מקבלים הסבר שונה מאוד להתנהגותו של הילד.
אנחנו בוחנים את ההתנהגות ומנסים להבין – האם זו התנהגות שהילד בחר בה (מתוך שליטה)
או שזו התנהגות המושפעת ממתח שנצבר בו: התנהגות-סטרס.
התנהגות המושפעת ממתח אינה נשלטת על ידי הילד. היא נשלטת על ידי המערכת הלימבית, שהיא חלק ממערכת העצבים המעורבים ברגשות, מוטיבציה, זיכרון, למידה והקשרים ביניהם. המערכת הלימבית אחראית על הישרדות.
בראיה זו תפקיד המבוגר הוא לעזור לילדים לוסת את עצמם, “להשאיל” להם את הרוגע שלנו, להשתמש בידע שלנו על ויסות עצמי כדי לתמוך בהם, “לכבות” את האזעקות של המערכת הלימבית ולווסת את המתח יחד איתם בזמן שהם מפתחים את היכולת של ויסות עצמי.
במקרה של ג’ני, הגננת יחד עם ההורים יכולים לבדוק מה הם גורמי המתח המשפיעים עליה בזמן הפרידה ואיך להפחית אותם בזמן המעבר שהוא מאוד רגיש עבורה.
כהורים, כמחנכים, אנחנו צריכים לשים לב לציפיות שלנו מהילדים.
אם הילד מציג התנהגות הנובעת ממתח, יכול להיות שזהו סימן לבדוק – אולי הציפיות שלנו גבוהות מידי.
איך מפחיתים את המתח אצל הילד?
לדוגמא בשינוי שיגרה. יכול להיות שהבקשה מילד כל כך צעיר, כמו מיכאל, לשבת במשך זמן ארוך על הכסא, להקשיב במשך שעות למורה או למלא עמודים רבים בחוברת זו ציפיה לא ריאלית ששום כמות של מדבקות לא תהווה מוטיבציה מספקת.
המוח של מיכאל אינו בשל עדיין לעמוד בציפיה הזו והוא מייצר מתח רב.
אז איזה שינויים נוכל לעשות?
אולי במקום לסמן בחוברת את כל התמונות עם האות “א” ניצור משחק שכולל חיפוש אות “א” ברחבי הכיתה או במזדרון / בחלל / בחצר בית הספר.
במקום לגזור תמונות בסיפור ולהדביק אותם לפי הסדר אנחנו יכולים לבקש מהם לספר את הסיפור בעזרת בובות אצבע, דמויות מלבד וכו’.
אלה רק דוגמאות נקודתיות. יש עולם שלם, תאורטי ופרקטי, שמסתתר מאחורי המילים הפשוטות: הרגעה-ויסות עצמי.
הפחתת מתח במישורים שונים תורמת ללמידה וגורמת לנינוחות שתעזור לילדים להפגין את פוטנציאל הידע וההבנה המלא שלהם.
אלה לא רק השערות. מחקרים מראים שתוכניות למידה עם פרסים, כמו עידוד קריאה עם שוברי פיצה, הם בעלי השפעה שלילית על הרצון של התלמידים לקרוא.
אתם יכולים לקרוא על כך במחקרים של Cunningham, 2005; Kohn, 1999.
כאשר אנחנו מעודדים התנהגות אנחנו מסתכנים בכיבוי מוטיבציה פנימית שהיתה קיימת לפני כן.
הדרך הנכונה יותר היא להוריד רמות מתח אצל התלמידים שפחות מתחברים לקריאה.
יכול להיות שחלקם צריכים מקום אחר – לדוגמא הם מתקשים לקרוא בישיבה על כסא אבל יקראו בנחת בשכיבה בפופים.
וזה לא מדע בדיוני, כבר היום יש לנו כיתות עם מקומות ישיבה נוחים – פופים ושטיחים בסוף הכיתה. חלק מהתלמידים יצטרכו סביבה שקטה יותר – שימוש באזניות חוסמות רעשים יכול לעזור להם בהפחתת הסחות דעת. תלמידים אחרים יעדיפו לקרוא בחבורה, עם חבר אחד או קבוצה שלמה.
אסטרטגיה נוספת להפחתת מתחים ועידוד קריאה היא לאפשר גיוון בסוגי הספרים.
נמצא שעבור חלק מהתלמידים בכיתות הצעירות, קריאת ספרים המחולקים לפרקים רשמיים מייצר מתח קוגניטיבי רב. אבל יש מגוון רחב כל כך של ספרים! ספרי שירה קצרים, ספרי בדיחות, קומיקסים, ספרי “עובדות על החיים”, ספרי “רשימות” וכו’.
עידוד החשיפה למגוון רחב של ספרים יכול להוריד את המתח סביב נושא הקריאה.
על ידי בחינת התנהגות במשקפי ויסות עצמי ולא שליטה עצמית אנחנו מפסיקים להסתכל על הילד בתור מישהו ש “לא רוצה” או “לא יכול” ומסתכלים עליו בתור ילד שזקוק למבוגרים בחייו כדי לתמוך בו ולפתח כישורים ואסטרטגיות לויסות עצמי.
זהו תפקיד שונה מאוד מהתפקיד של אדם המתמרץ או המעניש כדי לשנות את ההתנהגות להתנהגות הרצויה והמקובלת.
עכשיו אל תבינו אותי לא נכון!
מדבקות הן נורא כיפיות וילדים אוהבים מדבקות.
אנחנו רק צריכים להבין מתי ואיך להשתמש בהן.
לפני כחודש תרמתי דם וקיבלתי מדבקה, אותה ענדתי בגאווה במהלך אותו היום. לא תרמתי דם כדי לקבל מדבקה. תרמתי מתוך הרצון הפנימי לעזור לאחרים.
בשביל התלמידים התגמול הפנימי המהותי יכולה להיות תחושת השלווה והנינוחות בזמן הלימודים או התחושה הטובה של שקיעה לתוך ספר מעניין. זו יכולה להיות תחושת העצמה מהבנת דבר חדש.
יצירת תרבות שבה ההתבוננות בהתנהגות דרך חמלה, אמפטיה וויסות עצמי
תעזור לילדנו להשיג את הפוטנציאל הטמון בהם
ובמקביל תתרום להתפתחות אסטרטגיות לויסות עצמי בצורה הרבה יותר מיטבית מאשר תכנית המדבקות, מגניבות ככל שיהיו.
הרצאות שיכולות לעזור לך
הדרכת הורים קבוצתית – הבסיס הבטוח
להיות הורים בעידן המודרני, לגדל ילדים שמחים ועצמאיים, ללא צעקות ועונשים.
בלי לוותר על הערכים שלנו, בלי לאבד את עצמנו בהורות.
