מה נסגר עם הטנטרומים?

אתם שואלים את עצמכם ואותו מה כבר קרה?! אז רצית לחמניה אבל יש רק פיתה. זה גם טעים ,לא נורא מחר אני אקנה לחמניות, אין מה לעשות, תפסיק לבכות כבר אני לא מבינה מה אתה אומר! אתה לא זורק את הצלחת על הריצפה תלך לחדר ותירגע עכשיו אני מאד כועסת

מ ל ח מ ה ! 

ובעיקר תחושה שאת והוא יריבים. נלחמים מי ינצח. מי יהיה מותש ראשון. את נגדו הוא נגדך מלחמת התשה. 

ואומרים לך, הוא בודק גבולות, הוא עושה בכוונה, הוא מפונק.  את חייבת להראות לו שאת לא מתקפלת! אמרת לא אז לא! 

 ואת כועסת והוא בוכה ואחר כך את מתבאסת על עצמך.. למה שוב פעם זה יצא ככה ?! 

וואי, זה כל כך קשה!

יכול להיות שכל הבוקר עבר בסדר והילדים במסגרות נהנים שמחים ומאושרים 

ובמפגש איתכם, בשעות האלה של אחר הצהריים והערב הכל פתאום משתבש…אבל הגננת אמרה שהוא כל כך מקסים וילד כזה טוב.. אז למה בבית אני חווה מפלצת קטנה?

להיות הורה זה מעייף זה מתיש. רצונות נגדיים, בכי שלא נגמר, המון תסכולים ואנרגיה שנראה שלא נגמרת (לעומת האנרגיה שלכם)..

אז בואו נעשה סדר,

תסכולים אצל פעוטות זה חלק חשוב ומשמעותי בתהליך ההתפתחות. אבל זה לא צריך להיות מלחמה, ובטח שלא צריכה להיות התחושה של שני מחנות. מחנה ההורים ומחנה הילד. 

התנגדות היא תגובה טבעית  ואינסטינקטיבית לרצון חזק של מישהו אחר. ואצל פעוטות היא לא מכוונת אישית כלפי מישהו ספציפי.

תסכול יכול להיות מתואר כמו מכונית שנכנסת למעגל תנועה ומחפשת את היציאה הנכונה ולהגיע לאן שרצינו.  כאשר משהו לא עובד כמו שאנחנו רוצים שיעבוד, אנחנו ננסה לשנות את המצב. 

נחווה תסכול וננסה לשנות את המצב ע”י משא ומתן או שנרגיש צורך לתקוף באלימות כלפי חוץ או כלפי פנים.  

ויגיעו העצבות הבכי. שמעידים על המפגש של האדם עם חוסר התוחלת. 

אנחנו מבינים שפגשנו מציאות שלא ניתנת לשינוי, שלא משנה מה נעשה המצב לא ישתנה.

אחרי ניסיונות רבים לשנות את המצב יגיע הרגע שנבין שאנחנו אלה שצריכים להשתנות. 

תהליך זה נקרא הסתגלות והוא כל כך חשוב ולא מובן אליו. הוא לא יקרה דרך הרציונאל וההגיון אלא רק דרך מפגש עם הבכי והרגשות הפנימיים שלנו.