אחת ההרחבות המשמעותיות של ד”ר ניופלד לתאוריית ההיקשרות של בולבי היא מודל ששת שורשי ההיקשרות, אשר מראה כיצד ההיקשרות מתפתחת לאורך הזמן.
שורשי ההיקשרות הם הדרכים שדרכן התינוק/פעוט/ילד מעמיק את ההיקשרות שלו אל הדמויות המשמעותיות בחייו, ומרחיב לאורך השנים את סל הכלים שבאמצעותם ניתן לעשות זאת.
בגישה היקשרותית הילד הוא המוביל - הוא יודע מה טוב עבורו. לדוגמא עד איזה גיל הוא ינק, עד מתי ישן בלינה משותפת, מתי נכון עבורו ללכת לישון וכו'.
“אחד העקרונות המרכזיים בגישה ההיקשרותית הוא שמערכת היחסים הטבעית והבריאה בין ילדים להוריהם היא מערכת יחסים שבה מתקיימת היררכיה ברורה: ההורים הם המובילים, המנהיגים, מקבלי ההחלטות ומספקי הצרכים. הם נמצאים בעמדת ה”אלפא” האכפתי והדואג.” מספרת קרולינה בירגר, יועצת שינה בגישה היקשרותית וסטודנטית במכון ניופלד.
הילדים לעומתם שואפים, במצב הטבעי והבריא, להיות מובלים וחופשיים מהנטל של קבלת ההחלטות על מנת שיוכלו לרכז את האנרגיה שלהם בהתהוות – גדילה והתפתחות, משחק ולמידה.
הילדים ע”פ הגישה צריכים להיות במנוחה רגשית ולא לקחת על עצמם בטרם עת, תפקידים אשר דורשים רמה של בשלות רגשית וקוגניטיבית שהיא מעבר ליכולותיהם.
ואני אוסיף – לפעמים תנאי השינה והרדמה נוצרו עקב אילוצי החיים, שלנו המבוגרים וזהו התפקיד שלנו לשנות אותם כשהם מפסיקים להתאים לילד ולמשפחה כולה.
הגישה ההיקשרותית היא נגד מסגרות
הגישה ההיקשרותית איננה נגד מסגרות. פסיכולוגים רבים, לא רק מהזרם ההתקשרותי, ממליצים על טיפול 1:1 (לא דווקא ההורה) עד גיל שלוש. מחקרים שונים מראים שילדים בגיל הרך צריכים לגדול בקבוצות הרבה יותר קטנות ממה שרוב הגנים מספקים לנו. אך זה לא אומר שלא ניתן לייצר היקשרות חזקה וטובה עם ילדנו, אם בחרנו להכניס אותם למסגרת. להיפך, הגישה ההיקשרותית נותנת לנו כלים פרקטיים רבים כיצד לתווך את הגן לתינוק ולעזור לגננות להפוך למבוגרים מקושרים המובילים את ילדנו.
הורות היקשרותית היא אידאלית בתאוריה אבל כמעט בלתי ניתנת ליישום אם שני ההורים עובדים.
בעיני תאוריית ההיקשרות היא מדהימה בכך שהיא פשוטה. ברגע שלומדים את העקרונות עליהם היא בנויה, מבינים את ה”תכלס”, ברור איך ליישם אותה ולהתאים למציאות המשפחתית. אין כללים נוקשים. אין דבר שלא ניתן לגשר עליו, אין שום דבר ש”פוסל” אותך כהורה או הפחדות על מעשים שיפגעו בילד ללא אפשרות לתיקון.
אין סט צעדים שעליכם ליישם לא משנה מה אתם מרגישים, לא משנה בן כמה הילד, לא משנה מה מרגיש לכם נכון.
יש עקרונות טבעיים, פיזיולוגיים, נפשיים והחיבור ביניהם לבין ארגז כלים פרקטי ליישום הגישה עוזר לנו לייצר היקשרות בטוחה, בית בטוח לילדים שלנו וזה חשוב עוד יותר כאשר הם נמצאים שעות מרובות במסגרת.
בגישה אין מספיק כלים פרקטיים, יש בעיקר תאורייה של הכלה ואהבה ללא תנאים.
הגישה אמנם מדגישה את חשיבותה של אהבה ללא תנאי, אך היא עוסקת בנושאים רבים נוספים כמו הצבת גבולות, הסתגלות, פריקת תסכולים, גישור על פרידות, יחסי אחים, גיוס לשיתוף פעולה, שידוך לדמות מטפלת נוספת, המסת מגננות ועוד.” כותבת קרולינה בירגר.
פעמים רבות יש בלבול בין עקרון הרצף, תאוריית ההתקשרות של בולבי, תאוריית ההיקשרות של ניופלד ואם נזרוק כאן את השמות של ויניקוט ואדלר – קיבלנו מרק שלם של גישות וכלים.
אני מבינה שזה יכול לבלבל (כמה זה בלבל אותי בתחילת הדרך!) אבל לצערי זה בלתי נמנע אם השיח נשאר ברמה של פוסטים ותשובות קצרות.
יש סיבה מדוע אני וקולגות נוספות בונות קורסים ותכניות ליווי להעמקה בגישה, שלא ניתן ללמדה בכמה פוסטים פשוטים ברשת.
הכלים של הגישה ההיקשרותית מתרכזים בעיקר בשנה הראשונה לחיים ועם ילדים גדולים יותר חייבים לאמץ כלים מגישות נוספות.
מה שמעניין בטענה הזו היא שהיא הפוכה לביקורת על הספר שכתב גורדון ניופלד – ספר המתרכז דווקא בגיל ההתבגרות ולא מספק כלים להתמודדות עם השנים הראשונות.
אז מה נכון?
בעיני התחושה הזו, שהגישה מתרכזת בעיקר בשנה הראשונה לחיים, נובעת משתי סיבות.
האחת היא קהל ההורים שנמצא בקבוצות הורים שונות – רובם הורים לתינוקות בשנה-שנתיים הראשונות לחיים. הם אלה ששואלים הכי הרבה שאלות ולכן רוב התשובות סובבות סביב גיל זה.
הסיבה השניה והמהותית יותר בעיני היא בגלל שהשורש ההיקשרותי הראשון הוא היקשרות דרך החושים
(את החוברת על שורשי היקשרות כבר הורדתם בערכות מתנה?) הוא מאוד אינטואיטיבי להורים רבים.
השורשים הבאים מורכבים יותר, לא כי אינם טבעיים, אלא כי הורגלנו בדרכי פעולה אחרות.
אני מאמינה מכל הלב שיישום הגישה בפרקטיקה, גם אם הוא דורש מאיתנו יותר ריכוז ועבודה עם המוסכמות שגדלנו עליהן – עבור ילדנו הגישה תהיה חלק מהאינטואיציה והטבע שלהם.
על פי הגישה הכל מותר וחשוב להראות לילד שאני אוהבת אותו גם כשהתנהגותו לא מקובלת בעיני מה שמקשה על לימוד של התחשבות, איפוק ומה אסור.
אחת התפיסות המוטעות לגבי הגישה היא שאין בה גבולות. ההיפך הוא הנכון. ההבדל המרכזי הוא היחס לגבול – האם הגבול הוא חומה שעלינו לשמור עליה בפני הילד או האם הגבול הוא קירות הבית המגנים על הילד ועלינו יחד.
מה שחשוב להבין זה שהתחשבות, איפוק, שליטה והרגעה עצמית אלא תכונות שלא ניתנות ללימוד כשהמוח אינו בשל ללמוד אותן בלי קשר לגישה הורית שתבחרו ליישם בבית.
ובהחלט ניתן לייצר גבולות ולא לקבל כל התנהגות בזמן שכן מקבלים את הילד עצמו ואת הרגשות שהוא חש.
הורה היקשרותי הוא הורה שתמיד מבין את הצרכים של הילד ונותן להם מענה מהיר ומדויק.
אנחנו בהחלט ננסה לתת מענה מהיר ומדויק לצרכים של הילדים שלנו אבל לפעמים יש מצבים שזה בלתי אפשרי.
כשהילד במסגרת רוב הסיכויים שלא יקבל מענה מהיר ומדויק.
כשאנחנו נוסעים ברכב והתינוק מתחיל לבכות מרעב, נתקשה לתת מענה.
זה לא הופך אותנו ללא היקשרותיים.
פעולה לא היקשרותית תהיה להמנע ממתן מענה מהיר ומדויק מתוך המחשבה שזה מפתח סבלנות, איפוק ושליטה.
תזכרו בבקשה שלא כל פעם שהילד בוכה כי לא הספקתם לתת מענה מהיר או מענה נכון – ההיקשרות שלכם נפגעת.
בגישה ההיקשרותית ההורה צריך להמנע מפעולות שיגרמו לבכי של הילד.
בכי הוא סימן תקשורת. לא צורך – אלא התגובה של הילד: אני כאן, אני זקוק לעזרה!
בגישה היקשורתית אנחנו ננסה להמנע מפעולות שגורמות למערכת הבהלה של הילד להשמיע אזעקה.
אנחנו ננסה למנוע ממערכת הסטרס לעבוד שוב ושוב ובכך לגרום לה להישחק (דוגמא טובה למערכת שנשחקה זו התפרצות זעם שמתרחשת על כל “שטות” ואפשר לראות את זה גם אצל הילדים וגם אצל מבוגרים).
אנחנו יודעים שבהלה מתרחשת בפרדה.
אנחנו יודעים שבהלה מתרחשת כאשר הילד חושב שמערכת היחסים שלנו, ההיקשרות בינינו בסכנה.
אלה הדברים שננסה להמנע מהם וכשהם מתרחשים – נדע לגשר עליהם בעזרת הכלים העומדים לרשותנו.
הבכי עצמו – איננו בעיה. עצב, כעס, תסכול – אלה רגשות לגיטימיים שנרצה שהילד יביע בדרך המקובלת עלינו.
תזכרו שלתסכול יש שתי דרכים לעזוב את הגוף – בעזרת אגרסיה או בעזרת דמעות עצב.
מה הדרך המקובלת במשפחה שלכם?
כשדוגלים בגישה היקשרותית הילד לא חווה טנטרומים
וואי, אם המשפט הזה היה נכון, הייתי יכולה למכור איתו קורסים בדקה.
“תוך שלושה שבועות אתם מבינים את הגישה ואין לכם טנטרומים – אחרת 100% החזר כספי.”
אז רגע, אם הגישה לא מונעת טנטרומים, בינינו… למה להתאמץ כל כך? :)))
בואו שניה נבין את מקור הטנטרומים בצורה הכי פשטנית.
התפרצות זעם, טנטרום, היא התנהגות בלתי נשלטת, שמקורה בחלק הלא-רציונאלי אלא החלק הרגשי של המוח.
היא מתרחשת כאשר הילד חווה עודף סטרס, תסכול שהוא לא מצליח להתמודד איתו.
מדוע אינו מצליח להתמודד? מכיוון שבגילו המוח ומערכת ההרגעה העצמית עדיין אינם בשלה כמו זו של אדם בוגר.
וגם לנו הבוגרים לפעמים יש התקפי זעם ותסכולים שלא נצליח להתגבר עליהם.
איך הגישה ההיקשרותית עוזרת לנו?
🟢 ארגז הכלים ההיקשרותי יכול לעזור להפחית את כמות הטנטרומים. לא להפסיק אותם לגמרי אבל בהחלט לצמצם את התדירות.
🟢 היכולת שלנו לנהל סטרס ולהתמודד איתו, הכלים שנוכל להעביר לפעוט (מגיל שלוש בערך) כדי שהוא עצמו יזהה את מצב הסטרס ויתמודד איתו, יעזרו לו להוריד את רמות הסטרס לפני שהוא מגיע לטנטרום.
🟢 התגובה שלנו במהלך הטנטרום תעזור לילד להגיע לדמעות העצב ובכך נפחית את הסיכוי של טנטרום חוזר בגלל אותו התסכול.
הגישה ההיקשרותית לא תהפוך את הילד שלנו לבוגר בשל כי אין לנו יכולת להאיץ את התפתחות המוח.
אבל הכלים שיש להורה היקשרותי בהחלט יכולים לצמצם את תדירות הטנרטומים ולהפחית את הסטרס שלנו במהלכם.
לפי גישה היקשרותית ילדים לא זקוקים לחברת ילדים אחרים עד גיל שלוש לפחות.
תאוריית ההיקשרות מדגישה לא מעט את נושא הכפר, האנשים שהילד גדל ביניהם. אנחנו נוטים להתרכז במבוגרים המטפלים בילד אבל הכפר השלם מכיל כמובן ילדים בגילאים שונים.
הטענה שילדים אינם זקוקים לחברת ילדים אחרים עולה בצורה כזו או אחרת סביב השאלה “מתי להכניס את הילד לגן” וחשוב לי להבהיר אותה עד הסוף.
ילדים זקוקים לילדים אחרים, למבוגרים אחרים, לקשרים משמעותיים שהם מייצרים ולא רק עם הוריהם.
הם זקוקים לכך מ”גיל אפס”, כאשר ברור שניובורן זקוק בעיקר לאמא שלו וככל שהוא גדל כך הוא מקבל טיפול ואהבה מאנשים נוספים.
הטענה הנכונה יותר תהיה שילדים עד גיל שלוש (וגם אחרי גיל שלוש) אינם זקוקים לשהיה במשך 6-8 שעות ברצף עם ילדים בני אותו הגיל כאשר שהות זו מגיעה על חשבון זמנם עם ההורים/סבים ומבוגרים משמעותיים אחרים בחייהם.
אני לא נכנסת כאן לשיקולים כלכליים ואילוצים אחרים שיכולים בהחלט להשפיע על ההחלטה האם להכניס לגן אלא מתרכזת רק בשאלה “כמה זמן הילד זקוק לחברת בני גילו”.
הגישה ההיקשרותית איננה נוסחה. לא תמצאו בשום מקום המלצות כמו “חשיפה של שעה לפחות לבני גילו החל מגיל חצי שנה” או “לא להכניס לגן מעל 4 שעות בגיל שנתיים”. הרעיון הוא להבין שגן איננו המקום הטבעי עבור הילד אלא המצאה חברתית שנועדה לתת מענה למשפחות במסגרת אילוצי החיים באותה החברה. הורה יכול להיות היקשרותי בין אם יבחר לשים בגן ובין אם לא וללא ספק ילדים זקוקים לחברת ילדים אחרים ומבוגרים אחרים בחייהם כאשר את אותה החברה ניתן לספק גם ללא הכנסה למסגרת.
מקווה שהצלחתי להבהיר
את הסוגיות שחוזרות על עצמן כל הזמן
בהקשר של הגישה ההיקשרותית
מאחלת לכם להוביל את ילדכם ולהנות מההורות שלכם
לראות אותו צומח לאדם בריא, בוגר, רגוע ומאושר
כי תכלס, זה כל מה שאנחנו רוצים.
אלכסנדרה
